לפני כמה שבועות (היה זה בספטמבר) טיילתי לי בשד' רוטשילד עם חברתי, בחוסר מעש המאפיין את ימי שבת בערב.
בשדרה עצמה, ממש במספר 46, תפס את עיני שלט קטן אך מואר המורה על בניין גדול ומואר עוד יותר. חצינו את הכביש ונכנסנו לבניין. התערוכה שהוצגה שם תחת השם Insideout הובילה את המבקרים דרך 2 גרמי המדרגות המרכזיים של המבנה אשר בינהם גג פתוח, מאוורר וחדרון קטן ובסופם חצר נעימה. בכל אחד מהחללים הציג אמן אחר את מרכולתו, במדיתו הוא, תחת מטריית האורבניות (נושא התערוכה).
בגרם המדרגות הראשון נתקלתי בסדרת האיורים של ערן מנור, אליה התחברתי, בגלל הקו האיורי עצמו. מדובר באיור בתים שנבנו בת"א בסגנון הבאוהאוס, ע"ג צילום (כך לפחות זה נראה). לא הייתי אומרת שהיתה שם אמירה, ואולי לא צריך, אבל האיורים היו מרשימים ונעימים למראה וזה פשוט שימח אותי.
לאחר שחלפתי על עבודות נוספות שכנראה פחות דיברו אלי באופן אישי (ואין לי כוונה להעיד על טיבן בכלל), חלפתי על פני הגג וירדתי בגרם המדרגות השני לעבר היציאה. ממש ביציאה, הבחנתי במה שהיה נראה כמיצג. 3 ספסלים שמוקמו מול סדרת תמונות בה מתועדים אנשים וספסלים בשחור לבן ובדיאלוג ישיבתי. ליד אותו מיצג מצאתי שלט עם תיאור ושם האמן. ארז? שאלתי את עצמי? זה לא המורה שלי לפרסום?? לא הספקתי להגיד 'ברז' והוא הופיע מאחוריי, מחוייך פלוס מצלמה.
ארז, בחור כארז, לימד אותי פרסום בשנה ב' (hit). הוא איש המקצוע הראשון שפגשתי במסגרת לימודיי שהציג לי את מונח הקונספט באור בהיר. קורס הפרסום שלו הוא אחד מהקורסים שאני זוכרת לטובה, בעיקר בגלל שהאיש באמת באמת קריאטיבי ויודע מערך קורס מהו. אבל מה לו ולצילום?
מסתבר שהרבה. ודווקא בגלל שהוא איש קונספט. העבודה שלו היתה מרתקת בעיניי.
הוא למעשה צילם בצורה טבעית אנשים ישובים על ספסלים, כשהוא מתמקם ממש מאחוריהם. ויצר סדרה שאפשר לצפות בה זמן רב ולהנות. הצפייה בצילומים אגב, נעשית בצורה הטובה ביותר כשבוחרים לשבת על אחד מ-3 הספסלים. בפעולה המינימליסטית הזו, של ישיבה על ספסל וצפייה באחרים יושבים על ספסל, יש משהו מרתק בעיניי שהופך את המנוחה על הספסל למאוד אקטיבית…
לכאורה מדובר בצילומים פשוטים, שמזכירים לנו שיוצא לנו לראות יצירות כאלה בלייב, לא פעם ולא פעמיים. אבל דווקא החיבור הסדרתי והעצירה על דבר כ"כ טפל לכאורה, עשו לי משהו בבטן.
וזה היה הצילום שהכי אהבתי (למרות שארז קצת מפריע):
Insideout, אוצרת קטי בר, בית הישג, שד' רוטשילד 46, 9.9.09-14.9.09
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
אפרופו (יו, יצא לי להשתמש במילה הזאת!) ארז ברז וספסלים, הוא עשה פעם פוסטרמדיה לorange של אנשים יושבים על ספסל בתחנת אוטובוס, כשהפוסטר ממשיך את הספסל הפיזי שבתחנה. המסר היה משהו כמו "אתה אף פעם לא לבד" או משהו כזה. (זה היה לפני מיליון שנה, עזרתי לו בפוטושופ)
היה אז פוטושופ בכלל?
hello people this is erezberez.
to whom it may concern, the only photoshop works done (by the great yaniv shahar – ovadia) was color correction and minor crops to align the benches. other than that it is Kodak TMX 400 film scanned to enlarge to 120 x 80 cm each and printed by Lamda 2000 epson print.
hope that answer the questions.
tnx, bests and goodays. e
אני בספק שאם לא היית יודעת על זהות היוצר – היית טורחת לתת מבט נוסף בתמונות שלו. זוהי ביקורת מוטה שבנויה על היכרות אישית. נטו. רצוי שתבדקי את הפוסט הזה: ללא כותרת, 2010. כתבה אותה ליאת…
https://abadiguard.wordpress.com/2010/02/06/ללא-כותרת-2010/
שק לי ואשק לך. יחד נשחה בברנז'ה. חג שמח.
אני אענה בצורה הכי עניינית שאוכל, על אף החתימה הצינית של התגובה שלך (והצפת הבלוג שלי בתגובות ציניות וממורמרות בארבעה שמות בדויים משתי כתובות איי פי זהות) –
הפרויקט של ארז ברז היה פרויקט מרענן בתערוכה מוזרה ומגובבת (סטייל הפוסט שציטטת: ללא כותרת, 2010).
אני לא חלק מהברנג'ה ותאמיני לי שלא שואפת לשחות בה (אם תקראי עוד קצת פוסטים, אולי תביני את זה). נכון שאת ארז אני מכירה הכרות אישית (היה מרצה שלי), אבל תאמיני לי שאני נתקלת בהמון פרויקטים של מרצים שלי לשעבר, עם חלקם יש לי אפילו קשרי ידידות, ואני לא כותבת ומסקרת אותם מהסיבה שעוד לא מצאתי משהו שאהבתי באמת.
בקיצור, סמבדי, אני עומדת מאחורי שני הפוסטים גם יחד.
שתהיה גמר חתימה טובה. את צריכה את זה.
ליאת