סבא שלי. כבוד.

טוב, אין כ"כ קשר לקונספט. אבל הייתי מוכרחה. סה"כ זה הבלוג שלי ואני מחליטה. אני רוצה לכתוב קצת על סבא שלי, שהוא ברמה הפילוסופית/גנטית/אבולוציונית גם אחראי לבלוג הזה בעצם.

סבא ארווין (אהרון) אבדי, נפטר כשהייתי כמעט בת שנה. להכיר אותו ממש לא יצא לי ומה שנשאר לי ממנו זו תמונה או שתיים בהן אני נראית בין ידיו. אבל באיזשהו מקום, במהלך כל חיי, דואגים בני משפחתי לציין שאני קצת ממשיכה אותו. סבא היה סופר, עיתונאי, צייר ומעצב גרפי, כך שיש משהו בי שממשיך אותו, אבל באמת שקטונתי.

הוא נולד בהונגגריה, ב-1918. והוא גם אחראי לשם המשפחה שלי. ובחייאת, די כבר עם הבדיחה של העוגיות. השם 'אבדי' הוא למעשה שם שאביו הגה כמחווה לעיירה בהונגריה (והחליף את שם משפחתו המקורי 'דונאי'). לאחר שעבר את סיוט השואה במחנה הריכוז ברגן בלזן, הוא עלה לארץ והפך מידית לאמן, מעצב, כותב ועיתונאי עסוק. בשנות ה-70 הוא יסד את העיתון ההונגרי שהפך לימים ידוע בשמו a hét tükre, ירחון מוכר ומוערך בקרב הדור ההונגרי הותיק בארץ, אשר המשיך להתפרסם שנים רבות לאחר מותו.

סבא היה מאייר בחסד וגם טיפוגרף. אחד הפרוייקטים היותר מוכרים שלו (חבר'ה בגילי ומעלה מכירים אותו יותר) הוא סדרת 'עולם התנ"ך לילד', שנכתבה ע"י שרגא גפני ואויירה על ידו, ולא רק שאויירה – שולבו בה אלמנטים טיפוגרפיים – כותרות ואותיות תחיליות פרי יצירתו. עניין משעשע הוא שעל אף שמדובר בסדרה – סבא טרח לכתוב כל פעם מחדש את סימן ההיכר שלה "עולם התנ"ך לילד" בכתב ידו, ויצר בעצם לוגו ידני המשתנה מספר לספר, אך עדיין נותר מזוהה שהרי מדובר בכתב ידו המעוצב:

עובדה מרתקת נוספת היא שסבא התאמן על כתיבת אותיות בעברית, עוד הרבה לפני שידע לקרוא עברית. אני יכולה לזהות את האותיות שלו בקלות ולכן אני רואה בהן ממש פונט. פונט עם ניחוח אירופאי של פעם. יותר נכון – מדובר בשני פונטים – פונט כתב יד ופונט דפוס, שמאוד מאוד מזוהים איתו.

הנה דוגמאות נוספות לספרים שנכתבו על ידו, אויירו ועוצבו במלואם על ידו:

מבחינת איך שאני תופסת אותו, מסיפורים ומעיונים בחומרים שיצר (ובחיי שעוד לא יצא לי לראות ולקרוא הכל), אני חושבת שמדובר היה באיש של קונספט. של עקרונות, אם תרצו. ועל כך, יותר מהכל, נתונה לו הערכתי.

אחד הסיפורים היפים בעיניי, הוא שסבא בפירוש לא הסכים לקבל פיצויים מגרמניה. סבא שהתעסק לא מעט גם בכתיבה ובאיור בנושא השואה (ספרו המרתק 'אתמול'), ראה בדמיונו המפותח הן גרפית והן ספרותית כיצד יושבים להם פקידים גרמניים עם רשימות ארוכות ארוכות של ניצולי שואה, וברגע שמתקבלת הסכמת כל אחד מהם לפיצויים, כותבים צ'ק ומסמנים במרקר צהוב את הניצול. הוא ראה במעשה הסירוב שלו מעשה של שליחות בכך שלעולם לא יוכלו להפטר מאותה רשימה, ותמיד תשאר שם שורת פרטיו האישיים ללא סימון. והוא עשה זאת בזמן של קושי כלכלי רב וזאת על אף הפצרותיה של הסבתא המדהימה שלי לראות את טובת משפחתו מעל הכל בימים של חוסר.

סיפור אחר שאני מאוד אוהבת, קשור בתפיסתו של סבא את האומנות המופשטת.

סבא, שלמד ציור פיגורטיבי באיטליה וללא ספק נחשב לצייר מאוד מכובד בהונגריה ובארץ, לא יכול היה לסבול את השתלטותה של האמנות המופשטת, האינטואיטיבית סו קולד. הוא היה מתחרפן כשהיה מבקר בתערוכות המציגות יצירות שכאלה ומנסה להבין מה רצה המשורר (האמן. עאלק). יום אחד, ביקר במוזיאון ישראל בירושלים. הוא ניצב מול יצירה שכללה מסמרים בלבד. מסודרים יפה יפה. וזהו. הוא כל כך התרגז שהוא הסתכל ימינה ושמאלה, בדק שהשומר לא מבחין בו ושלף את אחד המסמרים. עכשיו, טען, אף אחד לא יכול להבין את היצירה.

גם אם לפעמים היה עקשן ואולי גם יהיר בעיניי כמה אנשים, היתה לו דרך. היה לו קונספט. והוא חי אותם. אתם יודעים מה? מצאתי את הקשר. תתעלמו מהשורה שפותחת את הפוסט.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard