לסנדלר דרושה נעל

ארבע שנים זה חתיכת פרק בחיים. אבל זה מה שלוקח להפוך למעצב גרפי רשמי, עם תעודות. המסלול מתחיל הרבה לפני. ביום בו מתמנים רשמית ליו"ר ועדת קישוט בבי"ס יסודי. אתה מתחיל לגלות שיש הרבה פאן בלהיות מעצב – מוותרים לך פה ושם על כמה שיעורים לטובת עיצוב פלקט. שלא לדבר על עיצוב ספר מחזור. זה מצב אידאלי. אף אחד לא מעיר לך או חושב שאתה לא טוב. כל שתעשה – יתלה במסדרון ביה"ס או ישוכפל במכונת הצילום של המזכירה.

בבואך למבחני הקבלה (דומה מאוד למיונים הראשונים של 'כוכב נולד', רק שבמקום חבר'ה עם גיטרות על הדשא, רואים חבר'ה מתבודדים עם סקצ'בוק ועפרון 6B), אתה מגלה 2 עובדות חדשות, חלקן לא פשוטות. האחת – כולם כאן יו"ר ועדות קישוט לשעבר ואתה לא מרשים אף אחד בתור התחלה. שתיים – באת ללמוד 'תקשורת חזותית', לא 'עיצוב גרפי'. מה זה פה, קורס פוטושופ?

המעבר לביטוי החדש, היוקרתי יותר, כאילו מצדיק פתאום את ארבע השנים שמחכות במקרה הטוב למי שעבר את המבחנים. התרגום לביטוי אומר בצורה פשוטה – כאן באים להעביר מסרים בצורה חזותית. עיצוב גרפי, הוא משהו אסתטי בכלל, תחושתי, יפה לא יפה כזה.

את האמת? מאוד אהבתי את ההגדרה. זה נשמע לי הגיוני ונכון. עכשיו נלך רגע צעד אחורה.

שלב ראשון – המכינה לעיצוב

לפני שחציתי את שער ביה"ס, עם מקבץ עבודות בידי והרבה ג'ל בשיערי, הלכתי למכינה לעיצוב. שילמתי כמעט 5,000 ש"ח עבור בניית תיק העבודות עצמו. המכינה התנהלה בשיטה די דומה ללימודים עצמם (כך התברר לי מאוחר יותר). נותנים משימה ולו"ז. חוזרים, תולים את העבודה והופכים לנידונים בפני כיתה של 30 איש. עוברים על כל העבודות, אחת אחת, במשך 3 שעות ומדברים עליהן. רושמים קצת רישומים, מודל עירום, בונים פורטרט תלת מימדי ומתנסים מעט בקומפוזיציה. עכשיו, רגע לפני הסוף, נדרשנו לקחת מצלמה ולצלם את הכל. הצילומים, נאמר לנו, הם הם תיק העבודות.

בהעדר ולו הנחייה בסיסית אחת באיך לצלם את העבודות, לקחתי את המצלמה של ההורים + 2 פילמים (זה מה היה אז) וצילמתי. פה ושם ברח לו פלאש, פה ושם חבל שלא. בקיצור, יצאו תמונות אינטואיטיביות. ניגשתי למרצה עם קפוטת התמונות בידי, ונתתי לה לעבור עליהן, אחת אחת.

ישבתי מולה, מתוחה וסקרנית. היא ישבה בנינוחות. רגל על רגל. מעבירה את התמונות בין ידיה וזורקת מילים כמו "מה זה?"…."לא"…."לא"…."אויש, מזעזע"…"לא, לא, לא"… עוצרת על תמונה, מרימה ושואלת אותי אם אני באמת חושבת להציג את התמונות האלה בתיק. עניתי לה שאני באמת לא יודעת ושאני אשמח לדעת מה דעתה. היא חזרה לתמונות והמשיכה "באמת, באמת, זה לא רמה"…."לא, לא" ואז עצרה. סידרה את התמונות ככה עם כמה מכות מהצד, החזירה לי וסיכמה שאני צריכה ללכת לצלם שוב. שאלתי מה לא בסדר והיא ענתה לי שפשוט אין אף תמונה טובה בכל הסט הזה.

עם המידע הזה חזרתי הביתה. לא ממש ידעתי מאיפה להמשיך אבל הנחתי שככה זה וכנראה שפשוט עשיתי עבודה לא טובה. עברתי שוב על התמונות. ושוב, ושוב. וכל פעם נחמץ לי הלב על אותן תמונות שלא זכו להערכתה. היו שם משהו כמו 5-6 תמונות שממש אהבתי, אפילו שהיא לא. בכל מקרה, צילמתי מחדש. חזרתי אליה להגשה נוספת. בתוך המקבץ החדש, דחפתי באומץ רב את אותן 5-6 תמונות, מקווה שלא אחטוף על זה. אבל באמת שאהבתי אותן.

היא שוב התיישבה לה בנוח והחלה לרפרף בשקט מאיים. אחרי כמה תמונות עצרה, הניפה אלי תמונה ואמרה "או! הבנו סופסוף? עכשיו זה תמונות". התמונה היתה אחת מאלו שאהבתי מהסט הקודם. מכאן זכיתי למחמאות על כל הסט כולו.

מה אני רוצה להגיד? שהמקרה הזה היה, בלי לדעת ולהבין הרבה, חתיכת פרומו ללימודים עצמם.

שלב שני – הלימודים

גילוי נאות. אני חושבת שחייבים ללמוד את התחום, אין שאלה בכלל. הלימודים נתנו לי המון. מעצם העשייה, ממפגש עם סטודנטים נפלאים ועם צוות מרצים שברובו תרם לי לא מעט, גם אם הבנתי זאת בשלב מאוחר יותר. אבל היה חסר לי קונספט. הביקורות והרוח הכללית היו בצד האסתטי, התחושתי, הקומפיזציוני. לא שזה לא חשוב, זה מאוד חשוב. אבל נראה היה שהמינונים גבוהים מדי. קונספט היה, בכמויות קטנות יחסית. את הדבר הזה הבנתי בעיקר כשהגעתי לתכלס. לעבוד בזה. פתאום כל המריחות של האותיות והלוק האורבני לא פתרו שום דבר. נדרשה היתה מחשבה מסוג אחר, יכולת מסוג אחר.

שלב שלישי – תכל'ס

נתקלתי עכשיו בסרט הזה, מטעמו של המכון הטכנולוגי חולון (שם סיימתי כאמור את לימודיי):

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה שהמסר הוא "מגניב, פנאן, כיף". אווירה, חבר'ה, בחורות וים כוסיות. תלמיד אחד מעיד על מרצה, שמה שמיוחד בו זה שהוא עושה מדיטציה לפני. באמת יופי. בשנייה ה-2:37 נשמעת לראשונה וגם לאחרונה המילה "קונספט", וגם אז, היא מגיעה אחרי הטכניקות. ויש גיבוב של דוגמאות. מאוד מרשים, אבל ממש לא מחייב. מגניב, פנאן, כיף.

אני חוזרת להגדרה הראשונית. זוכרים? 'תקשורת חזותית' ולא 'עיצוב גרפי'. כמה התעקשו על זה אז. מה זה אומר? שהאקדמיה צריכה להבטיח הקניית יכולות מאוד ספציפיות. התמודדות עם מסר חד משמעי אותו נדרש לתרגם חזותית, ושהמסר לא יוגדר ע"י הסובייקטיב. האקדמיה חייבת לנהל רף מסויים של דיון בכיתה (אצלנו, להגיד "לא יודעת….לא זורם לי" נחשב תשובה מהבטן). לעצב מתוך תובנות ומתוך אפקטיביות של מסרים, לא רק מתוך תחושות וריכוז עודף ב"אני" וב"סובייקטיבי", "זורם לי" "לא זורם לי". הסרט, שלוחץ לי על כפתורים, דווקא כי למדתי שם, בגדול חושף את האמת המעורפלת: גם האקדמיה נגועה. גם שם, יש דגש על נראות, על רדידות ופחות על החכמה של המקצוע, במובן האסנסי שלו: קודם כל המסר. אח"כ כל השאר.

לא פלא שהמרצה מהמכינה לא ידעה להתמודד עם ביקורת אמיתית, כזו שמבינים ולא מתארים במונחים ששמורים לאמנות המופשטת של היום או יותר גרוע – ביקורת "מהבטן". לא מחייבת, לא כואבת ולא בונה בסופו של דבר. אני חושבת שאקדמיה לתקשורת חזותית לא צריכה להבטיח פאן בתור מסר עליון בסרט התדמית שלה. בשביל פאן יש את כוכב נולד.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard