מעבר לכביש

מי שגר בתל אביב, כבר התרגל למראה השכיח – אדם עומד לצד פס מדרכה צבוע בכחול-לבן ומדבר בסלולרי תוך הנעת זרועות ידיו, מה שנראה כמו הכוונה וירטואלית. אני שלמדתי לזהות שלטי נכים שמתירים חניה בשעות מסויימות ולקרוא אותם תוך כדי נסיעה (גם ברוורס), יודעת שכדאי להתעכב גם כאן. לא פעם, מדובר באדם ששומר על הספה שמאחוריו, שפשוט לא מאפשרת לו לעמוד על המדרכה. הוא בסה"כ מחכה לחבר פלוס טנדר והחנייה ממש לא בדמו.

נוכחותם של פרטי ריהוט בפיזור של אחד לשלושה בנייני מגורים, מעידה כנראה על הקונספט המרכזי של תל אביב. כולם פה במעבר תמידי. מישהו נכנס, מישהו עוזב. המצב מנוצל להעלאת שכר הדירה. שיפוצים, רהיטים, הכל במצב ביניים כזה. אני תמיד חושבת על התיירים האירופאים החוזים באותם רהיטים מפורקים בצידי הדרך. זה קצת כמו שאנחנו תופסים את גללי הפרות בהודו, כנראה.

יכול להיות שיש קשר בין מנהג תל אביבי זה לאמנות הרחוב בה נתקלתי ביום שישי האחרון (בכניסה לשביל קטן, המוביל לבניין מגורים ברחוב שנקין):

כשתרתי ברשת אחר עוד התערבויות גרפיות ברחוב, בכיוון של אמנות רחוב קונספטואלית, מצאתי את Peter Gibson, אמן רחוב קנדי.

הכל התחיל ב-2001, כשהחל לצבוע שילוט לרוכבי אופניים ברחובות מונטריאול. הרגיזה אותו העובדה שלצד עידוד לתעבורה ירוקה מצד אנשים אחראיים וגורמים פוליטיים כאלה ואחרים, באופן מילולי, לא נעשה מאמץ ממשלתי אמיתי כדי להפחית את כמויות הרכבים בכביש או לעודד באופן מעשי רכיבה על אופניים. עובדה שנזכר בה מחדש, בכל פעם שדלת של מכונית נפתחה שכחלף ממש על ידה.

כעבור מספר חודשים בהם עסק בתחביבו, נעצר גיבסון ע"י משטרת מונטריאול. לא רק זאת, הוצא נגדו צו חיפוש שחשף את מעורבותו במספר עבודות גרפיטי, על פני מספר שנים (זה היה די פשוט – כל החומרים המתעדים את עבודותיו, נמצאו בהארד דיסק שלו). כותרות מעצרו של אמן הגרפיטי הביאו לתמיכה רחבה של הציבור וליחסי ציבור אין-כסף.

מציאת החומרים המפלילים הביאה להושבתו מאחורי סורג ובריח, מה שהעניק לבחור שהות להרהר בשאלה 'איך, לעזאזל, הייתי כ"כ לא זהיר?' ובהמשך בשאלה 'למה עשיתי את זה בכלל?'. הוא החל להבין כי הדבר נבע מתסכולו העמוק מהחברה בה הוא חי, שהעדיפה לקבל את תרבות הנסיעה ברכבים ולהתעלם מהשלכותיה מתוך עצלנות, פחד וחוסר אכפתיות. מה שנכפה ע"י ממשלה אימפוטנטית (לדבריו) ותאגידי ענק שהעדיפו אינטרסים אישיים ומידיים מאשר טובת החברה והסביבה בהווה ובעתיד.

תובנה זו חשפה עבור גיבסון את הפוטנציאל של הרחוב כמדיה להעביר מסרים ולהוציא תסכולים של אדם שבאמת אכפת לו. הוא זיהה כאן שילוב מנצח בין הרחוב המהווה מגרש משחקים לא מוגבל להעברת מסרים (בניגוד לחלל גלריה, גדול ככל שיהיה) לבין הצורך שלו לעבור על החוק, כל עוד חוקק ע"י אותם גורמים אינטרסנטיים שטובת הכלל לא נלקחת בחשבון עבורם.

אמנות הרחוב (ובעקיפין השחתת אלמנטים בו) נחשבת לברברית ולפעולה אנרכית מצד לא מעט אנשים. לאותם אנשים הוא עונה – האנרכיה כבר קיימת. האנרכיה התאגידית. לדבריו, הוא אינו יוצא נגד שיווק או פרסום ומאמין כי סחר חליפין הוא טוב וחשוב במהותו. אך מדוע לשם כך נרתם המרחב הציבורי? מדוע יש לגיטימציה לפרסום שלטי חוצות אך לא לאמנות רחוב? ולאילו המתקיפים את דעותיו ושואלים – 'מי אתה שתטיף לנו מוסר באמצעות אמנות הרחוב שלך?' הוא עונה – 'ומי אתם שתדחפו לי המבורגרים או שתזהמו את האוויר שלי? או שתגידו לי לצאת למלחמה?'

את דעותיו הוא מסכם בכך שלא משנה אם הוא מונע ע"י דחפי ביטוי אמנותיים או בשל הצורך להשפיע לטובת החברה והסביבה, הוא באמת באמת מאמין כי בימינו אינטרסים תעשייתיים אינם נמצאים בקנה אחד עם טובת החברה וכי יש לשאוף לכך שהאינטרסים של כולם – תעשיינים ופרטים יחזרו להיות משותפים. Big words for a vandal.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | AbadiGuard