בידיעות ת"א האחרון, פורסם טור מאת זיו רביב אודות תערוכה פיקטיבית שנערכה ע"י לירון מינקין, סטודנטית בשנקר, במסלול עיצוב טקסטיל.
הפרוייקט מקורו בקורס במהלכו נתבקשו הסטודנטים ליצור אקט במרחב הציבורי. מינקין, שעושה רושם של בחורה עם ראש על הכתפיים והרבה התלהבות סטודנטיאלית (מהסוג שאני אוהבת), החליטה במסגרת אותו הבריף לבקר את תרבות האינסטנט ולהמחיש כמה קשה לאמנים בתחילת דרכם להכנס לזירה הציבורית. האמצעי: יצירת תערוכה פיקטיבית במוזיאון ת"א. המצרכים לצורך יצירת באזז: מייל, פייסבוק ורחבת הכניסה למוזיאון ת"א. היא הפיצה הזמנה:
מיקמה ברחבת המוזיאון שולחן עם אלכוהול מהסוג של השקות אירועים וחילקה קטלוג לעוברים והשבים בו החמיאה לעצמה בציון שמות של שלוש תערוכות בהן הציגה (שלא התקיימו מעולם כמובן). היא אף ביימה ראיון עם כתב זר (ידיד שלה) לערוץ גרמני.
וזה ציטוט מאותו טור: …"אנשים שאלו אותי איפה התערוכה שלי ופשוט אמרתי להם שהיא בתוך המוזיאון… חלק מהם חזרו ואמרו לי שהם מאוד התרשמו מהעבודות שלי שם, חלקם ביקשו אפילו לקנות עבודות שלי".
כמובן שבתוך המוזיאון לא היה ולו אזכור לתערוכה כלשהי מטעם האמנית המדופלמת.
מבחינתה של מינקין, הפרוייקט עבד. הנקודה הוכחה. יתייחסו אלייך רק אם אחרים התייחסו אלייך קודם והיקנו לך מעמד. תהיה אמן פלסטי, תהיה מוזיקאי, לא משנה. אנשים רוצים הוכחה שהדבר הזה עובד, לא להיות החלוצים בלגלות משהו חדש ומרתק ובדיעבד לדעת שיש להם את החוש הזה, לזהות מהבטן מה טוב. תופעת העדר, נו.
בעיניי, יש כאן רובד שלם שלא זכה להתייחסות. לצורך ההמחשה, סיפור משלי –
כשהייתי סטונדטית, שנה ב', אחד המרצים שלח אותנו לתערוכה בגלריית "ארטישוק". כסטודנטית צמאה, שמתי פעמיי לשם. מדובר היה בחלל גדול בבניין יפהפה לשימור בו התגבבו להן מספר עבודות הזויות של אמנים עאלק. מאחר וכבר קבעתי עם חברה, נותר היה לי רק לחכות שהיא תגיע, לתת לה 5 דקות לקלוט את העניין בעצמה ולהמשיך ביחד לשתות קפה ולמצות את הערב איכשהו. אז עמדתי לי, מכונסת, באחת הפינות ובהיתי. לפתע הגיעו שלוש נשים, נראות אמידות ומשכילות כאלה, עם דיבור 'מורתי כזה?', בדגש על ש' ו-ר'. אחת מהן, נראתה לי מיד כ"מבינה" מבינהן. היא הובילה את הקבוצה ולא סתמה את הפה. באופן טבעי, התחלתי ללכת אחריהן, במרחק מה. לפתע אותה מובילה אסרטיבית נעמדה ליד מיצג, שאני באופן אישי עדיין לא פענחתי עד לאותה נקודה והתמוגגה לה: "יו… גדול… אתן חייבות לראות את זה… מדהים… ש"ס…" (הסבר קצר – מספר אובייקטים נתלו זה לצד זה ועליהם חזרה המילה "שס").
"שם" – לחשה אחת מהן בנימה מתנצלת – "כתוב שם, ולא שס". המובילה החברתית האדימה, מלמלה משהו ולבסוף שתקה. הן עברו למיצג הבא, הפעם בפחות התלהבות.
האמנות המופשטת של היום היא שטות אחת גדולה. אולי אני מכלילה ואולי לא, אבל יש כאן כל כך הרבה פלצנות מהסוג שגורם לי לקלל ואני באמת בן אדם תרבותי. וזו נקודה שאני מסיקה גם מהפרוייקט של מינקין ומרימה לה להנחתה – את באמת רוצה להכנס למוזיאון ת"א?? את באמת רוצה להיות חלק מזה?? כי אני באופן אישי חושבת שלא מדובר בשאיפה מדהימה כל כך. מעבר לתופעת "המלך הוא עירום" (בדמות מושגים כגון 'מתכתב', 'היש והאין', 'שלמות קיקיונית של רובדי-קו קצובים'* וכמובן בדמות התגובות של מבקרי התערוכה-שלא-היתה של מינקין, כמפורט בציטוטה), יש לי טיעון מרתיח נוסף. כסטודנטית לעיצוב, נדרשתי לשלם בעבור מנוי למוזיאון ת"א (על אף שבכל ארץ מתוקנת נותנים לסטודנטים לעיצוב ואמנות להכנס חינם לגלריות ומוזיאונים). בזמן ששלפתי את הארנק הצנום שלי לצורך העברת הסכום הדרוש למנוי, עבר אותי איזה נובוריש תוך שהוא מנפנף בכרטיס מאסטרגולד ונכנס במהירות לחלל המוזיאון. מסתבר שכרטיס מסוג זה מקנה כניסה חינם.
מאז, להכנס למוזיאון ת"א זו באמת לא שאיפה. לא כמציגה, לא כמבקרת, לא בכסף ולא בחינם.
* הציטוט נלקח מספרו של אפרים קישון ז"ל – "נקמתו המתוקה של פיקאסו", בהוצאת ידיעות אחרונות. ספר שמוצג כשירות לציבור הנבוך ומרגיע: אף אחד, כולל האמנים עצמם, לא באמת מבין את היצירות ואת הביטויים האלה.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
וואו.
אני מסכים במאה אחוז עם תחושות הבטן והצורך בהכרה היסטורית לצורך הכרה נוכחית – אבל – הבעיה שלנו היום היא יותר מדי במות פתוחות, יותר מדי אפשרויות. אז אני מניח שהמוזיאון משמש כפילטר – מי שנכנס למוזיאון כנראה מעניין יותר לראות אותו מאשר מי שלא (והרב לא!). נכון, יהיו המון פספוסים, יהיו גאונים שלא יזכו לחשיפה (או שכן – זה חלק מהעניין של הצלחה) – אבל כאשר מתחשק לך לראות משהו איכותי, מסונן ששוה את הזמן – לך למקום שעושה את הסינון עבורך במוזיאון שמתאים לטעם שלך. גם אפקט העדר לרב עובד (מה שהרב אוהבים סביר שגם אתה תאהב).
אני חושב שזה לא סותר עומק, יש משהו מעבר לפלצנות שעובר או לא עובר. אני יודע שאם אצפה בסרט של במאי ידוע ואהוב – סביר שאהנה מאוד (ולפעמים יש נפילות) ולעומת זאת – איך אדע באיזה סרט סטודנטים כדאי לצפות?
אז כן, המוזיאון יביא אנשים ידועים (שימשכו קהל שמצפה לקבל איכות) – אבל אני בטוח שיש מספיק הזדמנויות לאמנים טובים (ובשביל כבוד צריך לעבוד).
הבעיה הגדולה השניה (לאחר בעיית הסינון) היא בעיית הגילוי – איך אני מגלה כשרונות חדשים. איך אני מגלה אתר חדש/בלוג חדש/סרט סטודנטים מעולה או אפילו תוכנה חדשה לאייפון (טפו, טפו)?
התחרות על הקשב (והכיס) שלנו מאוד גדולה ויש שיטות רבות לעשות זאת.
ולסיום – אולי הכעס על מוזיאון ת"א אינו מוצדק. אני מסכים עם הרעיון של כרטיס חינם לסטודנטים ולתלמידים ויום חינם בימי ראשון. אבל מי יממן?! כנראה שהמדינה שלנו מעדיפה לקנות עוד אפאצ'י ולא לפתוח מוזיאון לעם.
אז חברת כרטיסי אשראי יכולה לממן כניסה חופשית – ואולי זה דווקא שירות טוב. ואולי אפילו זה יגרום למוזיאון להיות אטרקטיבי יותר = מסנן מתאים יותר (ולא פלצני יותר או שימוש בידוענים במקום באיכות).
ד.א. אני חושב שבאותו מוזיאון יש תקופה שמיציגים תמונות של אמנים ידועים יחד עם אמנים חדשים עם תגי מחיר בנקבעים באופן חופשי – ואתה יודע מי האומן רק אחרי ששילמת!!!
ותראי כמה לירון גרמה לנו לכתוב (כל הכבוד).
אולי היא תגיע לרמה של אלכסנדרה סולימסקי שהפכה ויראלית (ולא ברור אם היא גאון או דפוקה לגמרי, חחחחח…) -http://www.youtube.com/watch?v=XGvuepMBCr4
טעיתי בסרטון של אלכסנדרה – זה הראשון בגל של המשכים/חיקויים ועוד:
לגמרי לגמרי.. בעיה כללית גם בעיצוב – שקשה למצוא עבודה בלי ניסיון, ומצד שני איך צוברים אותו אם לא מקבלים עבודה?
באמנות זה הרבה יותר גרוע.
מודה ששכחתי מה רציתי להגיד עוד.. מה יהיה עם האלכסנדרה הזאת?
יש כאן מספר רבדים.
הרובד הראשון הוא באמת "כרטיס הכניסה" של בעל מקצוע לתחום בו התמקצע. אני מאמינה, שאיש או אשת מקצוע טובים, יתגלו לאורך זמן, כל אחד בדרכו שלו. הדבר תלוי בהתמדה, נאמנות עצמית ומקוריות, בין השאר.
באקט שביצעה לירון, התגלה שוב השבר – הגדרת אמנות מהי. וזהו הרובד השני.
האם מה שמוגדר כאמנות מודרנית או מופשטת ראוי להקרא אמנות??? לא הייתי נותנת לעדר להגדיר עניין זה… ב-2 הדוגמאות המובאות כאן (המבקרים שנכנסו למוזיאון וחזרו למינקין כשהם "מורשמים" והמקרה שתיארתי שנקרא לו לצורך העניין "ש"ס") – יש התנהגות עדרית מוכרת ובה מבקרי אמנות (סו קולד), משחקים אותה מבינים משהו.
אני טוענת שאפקט העדר לא הוכיח את עצמו והוא אינו פקטור בבואנו להגדיר אמנות מהי. העדר מגדיר "אמנות" או "אמנות מופשטת/מודרנית" אבל למעשה לא מדובר באמנות כהגדרה בסיסית.
זה המקום להכיר לכם את פרופ' ציון אביטל שהיה מרצה שלי. בשני קורסים מובנים הוא ניתץ מן היסודות את המושגים המוטעים הללו ומכנה את התופעה כ-non-art. מדובר בהוכחה אקדמאית, מורכבת ומובנית, הנשענת בין השאר על תורת הסמלים, המפץ הגדול והאבולוציה. אותה הוכחה נכתבה בספר Art Versus Non-Art פרי עטו, בהוצאת קמברידג'. אביטל מגדיר מה הם היסודות המגדירים אמנות ומדוע הסצנה ההזויה שמתרחשת בימינו אינה ראויה להקרא כך.
לינק לספר: http://search.barnesandnoble.com/Art-Versus-Non-Art/Tsion-Avital/e/9780521824651/?itm=1
לשאלת כניסה חינם או לא לסטודנטים למוזיאון ת"א – אני עדיין נשארת בדעתי. אני לא בטוחה שצריך להשאיר זאת להחלטת המוזיאון בהכרח או למימון ע"י המוסד האקדמאי, אלא להחלטתו הקובעת של משרד החינוך והתרבות. יש כאן אוכלוסיות שאמורות לקבל הכרה, כחלק מעשייה למען שיפור החינוך. אם סטודנטים בכל העולם נכנסים חינם, אין סיבה שכאן זה לא יקרה. יתרה מזאת, ההטבה ניתנת לגופים מסחריים כגון חברות אשראי, מה שרק מחזק את הקשר בין אמנות ובעלי ממון.
היי
אני מתחילה את דרכי כאומנית ויוצרת
וזה פשוט כל כך נכון
ה-כ-ו-ל עניין של יחסי ציבור
עשו פעם ניסוי משעשע
לכחו ילדה בת 7 בערך
לא מוכשרת יותר מכל שאר הילדים בגילה
נתנו לה לצייר על קנווס
ונתנו למשהו אם הרבה השפעה בתעשיה לשווק את זה
נחשו מה קרה?
היצירות שלה נמכרו במכירות פומביות בסכומים מטורפים
ובסוף הם גם הראו צילומים של הילדה מצירת
והתעשייה הזו
יותר מכל תעשייה אחרת
לא צריך להיות מוכשר כדי להצליח אלה רק קשרים ולהיות איש שווק טוב
ולכן להיות במקומות הנכונים…
אני לא טוענת שאין מוכשרים אבל זה לא נדרש כלל וכלל כדי להיות "אומן" גדול ומצליח
דוגמא משקפת…
העניין הוא לא עניין של כשרון או יכולת, אלא עניין של הגדרה.
אין כזה דבר אמנות מופשטת, או אמנות בת ימינו. ובהעדר הגדרה – אמנות מהי,
הכל כאילו מותר. בקיצור – גנון של מבוגרים.
מה שנשארבאמת זה לדאוג ליחסי ציבור וקשרים…
תודה על התגובות, חברים 🙂
אמנות בעידן בו אנו חיים יש בה מן הפלצנות (כפי שצינתי בכתבה).
מיצג לא פעם ולא פעמיים נועד לכך שאנשים יעמדו מהצד ישארו פעורים ויגידו מה זה לעזאזל .
אם אתה לא חלק מהמשחק שכולל התחברות לאנשי מפתח מסוימים "ניים דרופינג"נכון באירועים מאוד ספציפיים אתה לא ממש קיים.
וכן נראה לי שלהיות במקום שבו מוזיאון כמו מוזיאון ת"א מחבק אותך נותן לאמן הכרה שמאפשרת לו בסופו של דבר יותר חופש כלכלי וכתוצאה מכך יותר אופציות פעולה כולנו כלים בתוך משחק מאוד גדול השאלה מה אנחנו עושים עם זה .
אין לי שאיפות לשנות את העולם ,כן בוער לי להעביר הלאה את מה שעובר לי בראש ואת שעל ליבי בעזרת הכלים שבראשותי.
שהצופה (לא משנה מיהו)יצא מהחוויה שיצרתי עבורו וישאל שאלות .
מה לעשות בשביל תגובה צריך קהל.
מי שרוצה להיות זמר לא נשאר לשיר במקלחת.
הרצון שלי לא קשור בהכרה הסטורית אלא להגיע לכמה שיותר אנשים ולכמה שיותר סימני שאלה.
אם בעידן קפיטלסטי כסף הוא סימן לערך אני רוצה שאת התוצרים הסופיים יקנו , והרבה .
אך אין לזה שום קשר לאמת ולכנות שלי בתהליך עצמו.
כשאדם קונה עבודה אני רוצה שהוא ידע שהיא שלי ,שיכול להיות שיום אחד היא תעלה הרבה כסף ושברמה הבסיסית ביותר היא הניע בו איזשהו רגש ולא דרך מניפולציה כזו או אחרת כגון מכירת אמנות ללא שם .
גם אני כתוצר של יוצרת בעידן הפוסט מודרני בו כל הסכרים פרוצים שואלת אומנות מהי אבל מה זה משנה זו בדיוק אחת השאלות שמניעות אותי הלאה
בנוסף בקרוב יעלה סרטון שמתאר את המיצג
היי לירון ותודה על התגובה.
אני חושבת שבפעולה שבצעת הצלחת להוכיח בצורה יפה את העניין – אנשים מתעניינים במשהו כי הוא "זוהר" בהגדרה, קרי – האמן נחשב ל"סלב". ואכן, ההתנהגות הטפשית של מבקרי ה"תערוכה שלך" (כפי שצטטתי) מוכיחה זאת. שאפו, באמת.
את כותבת כאן שאת מעוניינת בהכרה, בכך שיעריכו את עבודותייך מתוך חיבור אמיתי ולא מתוך היותך "מוכרת". ואם הדבר נמדד בכסף, אין לך בעיה עם זה.
לצערי וגם לתחושתי, הזירה אינה טהורה וזה פשוט לא עובד כך. באמנות, כמו באמנות (אם אפשר לקרוא לזה כך), העניינים מזמן לא עובדים כך. בהעדר הגדרה "אמנות מהי" – כל אחד יכול להחשב אמן. תניחי צואה בחדר וזו תהיה אמנות. היא גם כנראה תדבר לאנשים ואני בטוחה שיהיה אפשר לכתוב על זה משהו. ויש המון המון דוגמאות החל מהיום בו מרסל דושאמפ טען שאסלה היא חפץ אמנות.
לטענתי, הזירה הזו כ"כ מטונפת שהפסקתי כבר להתרגש, לנסות לפענח ולנסות להגדיר. יש כאן כנראה, בעיקר, משחקי ממון ושופוני.
ישנן זירות נוספות, בהן קורה אותו דבר ממש. ראי את תופעת כוכב נולד, תופעת האח הגדול. את רוצה שיכירו אותך? אולי תנסי שם. זה בדיוק עניין האינסטנט וחוקי החברה החדשים.
כל יוצר (לא אמן, יוצר) – מוסיקאי, מעצב וכו' – יש לו אפשרויות. ויש גם את מימד הזמן. אני מאמינה שיוצר טוב, מתמיד ומקצועי, סופו שישמעו עליו. אין צורך לחפש את חממת האספסוף.
גם אני, כמעצבת, עזבתי את תחום הפרסום באכזבה אדירה, מאחר וזיהיתי יותר פוליטיקה מקריאייטיב. אז אני עצמאית ואני נלחמת בשיניים להכרה ביכולות שלי, כי גם אני רוצה להתפרנס וכמובן להרוויח כסף. אין בזה שום רע.
גם אני, כמוסיקאית, מסרבת לעבור את הדרך של פרסום מהיר בכוכב נולד. ותאמיני לי, ישנן דרכים נוספות.
ההבדל הוא, שבשני התחומים, לי באופן אישי מאוד ברור מהם הגבולות שלי ומה אני מגדירה כעיצוב טוב וכמוסיקה טובה. במקומות בהן הרגשתי רדידות, פחדתי שהיא תדבק בי.
לאחר צפייה וביקור בלא מעט גלריות ותערוכות, הגעתי למסקנה שהאמנות של היום, היא בזבוז זמן אחד גדול. יכול להיות שזו הכללה, יכול להיות שהחותמת הרשמית לכך היתה כאמור הקורס ו/או הספר של פרופ' ציון אביטל (שהזכרתי כאן).
מאחלת לך בהצלחה. אני חושבת שתהיה לך.
ליאת אבדי
ללא ספק לבחורה הזאת,לירון מינקין ,יש את זה.אותו משהו שיש לאומן אמיתי.אם זו חשיבה מיוחדת או רעיון שונה ומיוחד.אותו משהו שלפעמים נקרא "שגעון קטן או גדול" בפי הבריות.זה המשהו שמוציא אותך מהקופסה המרובעת , המלבנית או כל צורה שיש לה.זה הדבר שאף אחד לפניך לא חשב ובעיקר לא פרסם ברבים. לצערי הכסף הוא האמצעי בדרך לאומנות,ולא לכולם יש אותו מספיק.לכן חשוב שהמוסד לאמנות בו לומדת מינקין, ידע את הפוטנציאל הטמון בה ויאפשר לה ללמוד בבטחה
ויעניק לה מלגה ראויה.
בהצלחה לך,היא בוא תבוא.
סרטון המתאר את המיצג
זה הלינק לסרטון שלה מיצג
תודה על השיתוף, גרג ולירון 🙂
מדהים,כמה טענך נכונה.הצלחת להוכיח וזה מה שחשוב.כל הכבוד לסרטון שיצרתם,כי הוא הוכחה מובהקת .
הראיון עם הכתב האינטליגנטי, השיג את מטרתו.
עלי והצליחי.כן ירבו הרעיונות הנהדרים והמבריקים.
אני לא מסכים איתך, לא קראתי את התגובות לפני, ולא מסכים עם מסכימייך.
ציון אביטל הוא אדם רדוד שלא יכול לראות יותר ממה שלפניו. הוא אדם של מסמכים ושל בירבורים, שמצד אחד מדבר על אמנות וביקורת ומצד שני עושה רושם שאין לו כוח לחשוב יותר מידי על מה שעומד לפניו.
הראיה שלו שטוחה מאוד ונושאים של סמיוטיקה וסמנטיקה, הבחנה והפרדה בין המסמן למסומן – כל זה זר לו.
מבחינתו הוא צריך לראות נראטיב על קנווס שמיוצג על ידי דמויות ודימויים. בלי זה – זה לא אמנות.
מצד אחד הוא אומר שהאמנות צריכה שינוי, מצד שני, כשיש שינוי באמנות הוא מסרב להכיל את זה.
החכמה האקדמית היא באמת להכיל את כל המכלול של המסמל והמסומל, לראות, להגות, להניח, לשאול, להתעמק.
יש בזה משהו בעייתי, אבל זה כל היום בזה. הבעייתיות.