Creative Pause

מה המצב, הכל טוב?…
וואלה, מה קורה?…
סבבה. מה אתה עושה?…
סתם, ברכבת…
מה אחי?…
סתם ברכבת. מה קורה…
(הבחור משמאל, זה שליד החלון)

אז אני אומרת לו, ממקום טוב, כן? בלי אגו, אתה יכול ללכת. אין בעיה. אז הוא עושה לי טוב, סבבה…
נראה לך?? שילך. אני במקום טוב עכשיו
(הבחורה ממולי)

– –

רציתי חצי שעה של שקט. לא לקחתי ספר. לא חיברתי את האייפוד. רציתי לבהות מחלון הרכבת בחצי השעה שהוקצבה לנסיעה. חשבתי שנתאחד קצת, אני ועצמי לזמן בהייה איכותי. כנראה ששכחתי באיזו מציאות אני חיה. תובנת יצירת המרחב האישי הקדוש, היא נחלת מעטים בימינו אנו. בכל מקום בו אני מסתובבת, אני עדה לשיחות עמוקות ומביכות של אנשים שחולפים על פני וזורקים פיסות מידע על חייהם. פרידות, מחלות, פיסות של סודות. כבר שמעתי אנשים שעוזבים את הבית בחטף, מילות עידוד לאדם במצוקה, ריבים וצעקות. וגם סתם משפטי שעמום מהסוג שחברות הסלולרי מעודדות השכם וערב.

התחושה היא שמאז שנכנסו לחיינו מכשירי הטלפון הסלולרי, האייפון, האייפד וגם כמובן הפייסבוק, אין לנו, עצמנו, מקום. אנחנו מנהלים ימים שלמים באמצעות אפליקציות, כולל את זמננו הפנוי. ההתמודדות של לא מעט מאיתנו עם בעיות היא באמצעות כתיבת סטטוס בפייסבוק, או שיחה מיידית עם חבר ראוי. זמן עיבוד המידע העצמי הוא מינימלי, אם בכלל. ואם משעמם לנו, אנו מחפשים לנבור בחייהם של אחרים – באלבומי התמונות המקוונים, בסטטוסים ובתגובות הרצוי-שיהיו-מתוחכמות מתחתם וכמובן, תמיד יש את האופציה להעביר שיחה נטולת נושא ונשוא, אך שופעת קרינה. הכל פרוץ, הכל פתוח. כולם יודעים הכל. את השיחות הכי אינטימיות שלנו אנחנו מנהלים במקומות הכי ציבוריים. כי אין סודות בחברה.

אותם עזרים ואפליקציות מונעים מאיתנו להגיע אל עומקנו. הם מייצרים רדידות והערצה עיוורת אליה. שלא תבינו לא נכון, הטכנולוגיה ולא מעט אפליקציות משאירות אותי לא פעם פעורת פה. אבל תדירות השימוש בהם היא שמייצרת רדידות אישית. התוצאה עגומה: לא מעט אנשים בימינו מכירים הכרות עמוקה את עולם הרשתות החברתיות ואת גאדג'טיהם האישיים, אך לא ממש מכירים את עצמם. מעבר לאותה יכולת תפעול גבוהה, מדובר בהטמעה מלאה של קודים ושפה תקשורתית שנדמה שהיתה כאן תמיד. החל מה-"חחחחחחחח" והבלטת האות האחרונה ליצירת דגש (כדוגמת "לא נכוןןן") וכלה ב"מה המצב, הכל טוב?" שלמרות מבנה המשפט, לא מדובר בשאלה אכפתית אלא במשפט על אוטומט שאומרים, שאינו מצפה לתשובה.

אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות עם עצמנו לבד. את זמן הנסיעה אנו מנצלים לשיחות טלפון. את זמן ארוחת הצהריים בעבודה אנחנו מעדיפים להעביר בעדכון סטטוס. יש יותר מכוניות עם מסכי די וי די למושבים מאחור. אנשים פחות הולכים לאיבוד בנסיעה בזכות הג'י פי אס (מי אמר שללכת לאיבוד מדי פעם זה לא טוב?…) גם בסרט ובהצגה, אנחנו מעדיפים את האופציה השקטה והמהבהבת על האופציה הכבויה שעלולה להתפס כמותנו בטרם עת, עד שיוכח אחרת.

מזל שעוד לא המציאו גאדג'טים ואפליקציות למקלחת. ואל תחשבו על זה אפילו. המים הנוחתים על ראשנו ממעל יוצרים פלאים בתודעה שלנו וכאילו מסדרים את הדברים. זה לא המים כמובן, אלא זמן האיכות הכל כך נדיר שלנו עם עצמנו, נטורל, במציאות בה אין לנו הרבה אפשרויות למצוא כזה.

Edward de Bono היה הראשון שהטביע את המונח "Creative Pause". מדובר בפרק הזמן בו נעשה מעבר ממצב של עיסוק מלא בפעילות למצב של פאסיביות מחשבתית, תודעתית. להגדרתו, זהו מצב של שקיעה בהרהורים שאדם כופה על עצמו על מנת לבחון פתרונות ותובנות אלטרנטיביים (גם אם הכל מצויין בחיים) ולו רק כדי להרהר בנושאים שלאחרים אין זמן לדון בהם. גם אם מדובר רק ב-30 שניות.

פרופסור Lajos Székely מתאר בשנת 1967, במסגרת כתיבתו בעיתון הבינלאומי לפסיכואנליזה, את המושג "The Creative Pause": פרק הזמן המתחיל כשהאדם מפסיק להיות טרוד באופן ער והכרתי בבעיותיו והנגמר בפתרון שמגיע באופן בלתי צפוי אל הכרתו. הסיבה, כך סבר, היא ברגרסיה של האגו במהלך אותו פרק זמן – תוצר של ניטרול האנרגיה האינסטנקטיבית, מה שמאפשר הגעה לפתרון על אף עבודתו המלאכותית של האגו. במילים אחרות, כשהאדם נותן לעצמו להשתחרר, באמת, להפסיק להעמיס על מוחו במודע ולבהות, מגיעים הדברים הטובים בצורת תובנות ופתרונות שאולי היו שם כל הזמן וחיכו למעט תשומת לב.

מדוע אנו מוותרים על הרגעים היפים הללו כל כך בקלות? Scott Belsky, מחבר הספר Making Ideas Happen, טוען במאמר שכתב בנושא שאותם מרחבי תת-תודעה מפחידים אותנו מאחר והמצב התודעתי הרגוע, אותו הילוך נמוך, מביא איתו חיבור גם לפחדים שלנו, לספקות, לשאלות שקשה לנו להתמודד איתן ומחבר אותנו למערכת מידע לא מעובדת ולא נינוחה בהכרח, שלנו, על עצמנו. אך אותו צורך, להשאר מחוברים כל הזמן הוא צורך מיסודנו והוא בסיסי גם במשולש הצרכים של של Maslow. אותו צורך להשתייך למשהו מגיע היררכית מיד אחרי הצורך בהגנה עצמית (בטחון פיסי). אנו ניזונים מחברויות, ממשפחה ומקבלת אישורים יומיומיים לקיומנו ומהותנו. הערכתנו העצמית ניזונה ברובה מאינטראקציות עם אחרים. היום, הדבר מתאפשר ביתר קלות הודות לקירות הפייסבוק, הערכתנו העצמית מתחזקת עם קבלת "לייקים" רבים או נוכח רייטינג גבוה של followers ב-Twitter.

אז מה עושים? איך בוהים בכל זאת? מחפשים את האיזורים שמאפשרים לנו להתנתק. כאמור, האיזור היחידי שכופה זאת עלינו הוא המקלחת. השירותים זה דבר אחר (מקריאת ספרים ועד קריאת טקסטים על קונדישינר). לסמן כמה שיותר איזורים בהם ניתן להתנתק (רכבות, כאמור, לא נחשבות) ולהגיע לשם לא מצויידים. הוא מציע חמישה פתרונות:

1. מעשה הניתוק. לפי תפיסת "עונג שבת" (שאני באופן אישי מאוד הפנמתי בשנים האחרונות). יום בשבוע, או יומיים. בהם פשוט מתנתקים מהתנהגות השגרתית. לא פותחים פייסבוק. אתם יודעים מה? לא פותחים מחשב. אפשר לנסוע באוטו, זה כן.

2. לצרוך מנות יומיות של חשיבה עמוקה (מומלץ בחום. הבונוס הגדול של חיי הפרילאנס. הולך מצויין עם להעיף את מכשיר הטלוויזיה מכל המדרגות). איך עושים את זה? פשוט מאוד. מזיזים רגע את הראש מהמסך ומתבוננים על נקודה על הקיר. זהו. למהדרין – יש לסמן שעה עד שעתיים בלוח השנה להליכה בחוץ, אפשר עם כוס קפה.

3. מדיטציות ותנומות קלות. 15-20 דקות ואתם מסודרים.

4. מודעות. וגם קצת עבודה פסיכולוגית. ככל שנדע יותר את מוקדי החרדה שלנו, נטאטא פחות מתחת לשטיח ונתמודד עם עצמנו, נפחד פחות מאותם רגעים חסרי שליטה שלנו עם עצמנו (נכון, קצת סיפור הביצה והתרנגולת).

5. בבואנו לפתור בעיה או בריף, המוח שלנו יקפוץ קודם כל למוכר ולבנאלי. כן, גם בעבודת העיצוב יש אוטומט. כולנו מכירים את זה, יש גוגל ובמספר קליקים אפשר ללמוד על מתחרים, לראות מה כבר עשו ומה התמונות שעולות בחיפוש אחר מילה מרכזית בפרויקט. להלן השראה. כדי להביא את עצמנו למקומות קריאטיביים יותר, אפשר להביט מהחלון לאיזה 10 דקות. לתת למוח לרחף קצת, להביא פתרונות פחות צפויים. התהליכים הטובים באמת הם תהליכים שקורים רחוק רחוק מהמחשב. כשהכסא המשרדי מתחלף בכר דשא, יש תשתית מצויינת להגיע לפתרונות מדהימים. העקרון הוא לשחרר את המוח. לתת לו לפלוט את הפתרונות שידועים לו כבר מזמן, שהוא שומר רק לאלו שעושים לו כבוד.

או כמו שאומר Belsky:
Brilliance is so rare because it is always obstructed,often by the very stuff that keeps us so busy

– –

בכתיבת פוסט זה נעזרתי (וגם תרגמתי) ב:

What Happened to Downtime? The Extinction of Deep Thinking & Sacred Space by Scott Belsky

Showering & Thinking

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard