היום, יום חשוב למדינת ישראל. האזרח הראשון הפך לאזרח האחרון וצפוי שייאסר בקרוב. עם התחושה הקשה שמתלווה לסאגה הנוראית הזו, מדובר בחגיגה לדמוקרטיה, באמירה חד משמעית – החוק יגן על הנפגעת ולא משנה מי עובר את העבירה. גם אם מדובר בנושא התפקיד היצוגי במדינה.
חזרתי עכשיו מאחורי הקלעים של הכרעת הדין. היכן שהתמקמו בין השאר מובילות המאבק מטעם מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. האוירה היתה חמה ומעודדת. סוף מורט עצבים למאבק ממושך. הקשבתי פה ושם לדברים שנאמרו – שהיה קשה לישון הלילה. שחזר האמון במערכת בית המשפט. שיש אור בקצה המנהרה. שהיה שווה.
בתמונה, עינת רובין, דוברת איגוד מרכזי הסיוע, בראיון לערוץ one
דקות ספורות לקראת ההכרעה, השלטים כבר מונחים על הרצפה. הפעילות יושבות על ספסלי האבן. מותשות. המוני מצלמות כבויות מכוונות אליהן. ההתרחשות האמיתית, קורית עכשיו בבית המשפט. אחת הפעילות שהטלפון הסלולרי צמוד לאוזנה כל העת, מדווחת אונליין שקצב הורשע בכל העבירות ושצפוי לו מאסר ממושך. אף מצלמה לא נדלקת, כמה מחיאות כפיים נשמעות וכמה קריאות "היי". שביעות רצון רבה, לצד אוירה מותשת.
שלטים של הפגנה תמיד מרתקים אותי, ברמה הטיפוגרפית וברמת המסר כמובן. כטבעם של שלטי הפגנה, תפקידם להעביר מסר מהיר וחד משמעי. במקרה של מרכזי הסיוע, לצד המשפטים והמילים הקצרות, המסר המרכזי והנוכח ביותר הוא המספר 1202 שהוא נטו הנעה לפעולה. אני מאוד אוהבת את זה. מאחר ומעבר לסיסמאות יש כאן אמירה תכלסית – אנחנו כאן. פשוט חייגי. יש מי שיתמוך בך. ובכל הקשור להעברת המסר הזה, שאפו לאיגוד.
אחד הדברים שמושכים את עיניי, בעיקר במדיה מודפסת, הוא התערבות ידנית שלאחר ההדפסה. ממש כמו בדוגמא כאן למעלה, הממחישה פעולה קריאטיבית בטוש סגול. שינוי והתאמת השלט הכללי להפגנה הספציפית הזאת.
התערבות נוספת וחשובה מצאתי בשלט הזה:
מה שהוכיח נקודה שאני טוענת כבר זמן רב. מאז שנפגשתי עם מנהלות מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א.
באפריל 2008, תוך כדי הפגנות נגד קצב בכיכר, ביקשתי להפגש עם מי מטעם מרכזי הסיוע. לאחר כמה פגישות שבדרך, נקבעה לי פגישה עם מנהלות מרכז הסיוע בת"א. הגעתי מצויידת במצגת ובקמפיין גרילה שיזמתי לטובת העניין ובזמן שהוקצב לי, נאמתי בפניהן את משנתי – שמעבר לעבודת הקודש שמבצעות בכל הקשור לתמיכה מדהימה בנפגעות, יש לעשות כאן עבודה אמיתית בכל הקשור לחינוך. והברושורים שאתן מפיקות, טענתי בפניהן, אלו שפזורים בהמוניהם בכיכר, לא עושים את העבודה. מעבר לזיהום סביבתי, מדובר בחומרים פרסומיים/שיווקיים מיושנים ומאוסים. הצגתי להן פרויקטים מהעולם (וגם כתבתי על זה פוסט והתראיינתי בנושא ברדיו). הן מאוד אהבו את הראש. וגם את הקמפיין שיצרתי עבורן (לא אחשוף אותו בשלב זה. אני מקווה שיום אחד הוא אכן יראה אור).
כשתמה הפגישה (ולא היה הרבה זמן, הן באמת טרודות בענייני תמיכה. ולצערי יש לא מעט עבודה בנושא), נתבקשתי להשהות את עניין הקמפיין ואם אפשר, לייצר עבור מרכז הסיוע בת"א לוגו חדש. הסכמתי לכך בשמחה רבה, בהכירי את הלוגו הנוכחי:
ואכן לאחר מספר ימי עבודה שהקדשתי לכך, יצרתי את הלוגו הבא:
לאחר התייעצויות, נמסר לי כי הלוגו מאוד יפה, אבל הוא מדבר בעיקר לנשים. צריך לוגו יוניסקסי לארגון, מאחר ויש גם נפגעי תקיפה מינית (למרות שהסלוגן נותר כמות שהוא. הכוונה כמובן לשימוש בשמלה). ביקשו ממני לחשוב על כיוון אחר. בנקודה הזו, החלטתי לעצור את פעולת ההתנדבות, מאחר ופשוט לא הסכמתי לשרת את המסר המהודק שהוכתב לי כאן. ואני אסביר.
ידוע שיש גם נפגעים, גברים. אין בכלל ספק. אבל האחוז שלהם הוא קטנטן. פעולת העבריינות המינית היתה וכנראה שגם תשאר פעולה שמכוונת בעיקר לנשים. זה ידוע וברור לכולנו. ואני לא רוצה להכנס לסיבות ולטבע המין האנושי. באופן פרדוקסלי, גם למרכז הסיוע הדבר ברור, מאחר והדומיין שנבחר לאתר הוא 1202. מקורו במספר הטלפון המכונה "קו לנשים", בעוד שמספר הטלפון ל"נערים וגברים" (מעניין שלא כתוב נערות ונשים, אבל לא משנה) הוא 1203.
גם בשילוט ההפגנה, המספר שחוזר על עצמו הוא 1202. זאת אומרת, שהארגון חי ונושם את הסטטיסטיקה. אבל בעוד מעודדים אומץ בקרב נפגעות לבוא ולספר ולהתלונן (ודרוש אומץ רב!), אין לארגון מספיק אומץ להגדיר את עצמו, בכל הרבדים, כארגון שהוא קודם כל למען נפגעות . בכל הקשור לביטוי האיגוד באמצעות לוגו, יש כמיהה לקונצנזוס. בדיוק כמו שבחדר בו ינכחו 99 נשים וגבר אחד, ידברו לכולם במין זכר.
מהצד השני, ברור לי שלרוב הארגונים והחברות שנושא הרוב הנשי בהם אינו מענייננם, לא היתה בעיה להשתמש באייקון גברי לסימולה. זה משהו טבעי לגמרי. קשה לי להאמין שהייתי שומעת משפט בסגנון – "אבל יש גם נשים בארגון".
באופן פרדוקסלי, גם בהפגנה הזאת וגם בבאזר שאורגן בסופ"ש האחרון למען מרכזי הסיוע, בו גם נכחתי, בלטו הכתובות "ככה נראה פמיניסט" ו"ככה נראית פמיניסטית" על גבי החולצות של המתנדבים/ות. אך למעשה, הארגון נכנע לתכתיב שובניסטי מאין כמוהו וחבל שזה כך.
מזל שהיו טושים בהפגנה.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
כל כך צודקת שזה עצוב.
בכל מקרה הייתי בטוחה שראיתי את הלוגו שאת עיצבת בהזדמנות זו או אחרת. עכשיו אני מבינה שכנראה ראיתי אותו פה באחד הפוסטים הקודמים שלך והוא פשוט נחרט לי בזכרון. כי הוא מצויין!!!
היי טלי,
תודה רבה.
מעולם לא כתבתי עליו פוסט, כאן בבלוג, אבל העלתי את הלוגו לדיון בדה-מרקר בזמנו.
ואם את מסתובבת שם, כנראה שמשם הוא זכור לך.
חוץ מזה, הוא מופיע באתר שלי, בקטגוריות הלוגואים שעיצבתי.
🙂
ליאת
מאוד אהבתי את מה שכתבת ותמיד אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת משהו שקשור לתמיכה בנפגעות בהיותי נפגעת בעצמי.
אך אני לא מסכימה אם אמירתך על הלוגו ועם "לא הסכמתי לשרת את המסר המהודק שהוכתב לי כאן".
קודם כל כמעצבת עבודתך היא קודם כל לענות על צרכי הלקוח. חלילה וחס לא לעשות כל מה שהוא אומר ואף מילה של לקוח לא חקוקה באבן, ואם באמת העבודה מגיעה למקום שאת מוותרת על עקרונותייך אז בלי ספק אין סיבה להמשיך לעבוד. אבל כאן מדובר במשהו בסיסי וראשוני שהוא הקונספט של המקום שאותו את רוצה לשרת ולא שום דבר שקשור לעקרונות או ערכים כלשהם.
התנדבת לעזור להם ולעצב להם לוגו חדש, אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף?
בתור נפגעת בעצמי אני יודעת טוב מאוד על בשרי את הבורות הגדולה שיש בנושא ואת חוסר המודעות של החברה להשפעות תקיפה מינית ואונס. ולמרות זאת לא מפריע לי ולו לרגע שהמרכז מכוון את עצמו לנשים וגברים כאחד ואני אסביר למה.
כשקרה לי מה שקרה לי הרגשתי הכי לבד בעולם, עברו עלי דברים שלא הבנתי ולא ידעתי להסביר אותם. לא היה אף אחד שהבין אותי ושיכלתי לדבר איתו (לקח לי למעלה מעשור להתקשר ל-1202 כדי לדבר איתם על מה שקרה).
ברגע שהתחלתי להפתח דברים התחילו להתבהר לי. הבנתי שמה שעבר עלי בשנים האחרונות היה "נורמלי". שכל התגובות שלי וכל דרך ההתמודדות שלי היתה ""לפי הספר". זאת הרגשה מאוד מנחמת, אחרי כזאת סיטואציה להרגיש שוב פעם שאת נורמלית.
אני מנסה לדמיין איך גבר היה עובר כזה דבר. אנחנו נשים, זה אמור לקרות לנו. אנחנו המסכנות והחלשות ואנחנו הנפגעות ואנחנו יכולות להודות בזה שגבר תקף אותנו. עם כל הקושי שלנו – הנפגעות – לפתוח את הפה ולספר על מה היה ואיך גבר אחד או קבוצה של גברים השפילו אותנו איזשהו ערב, לגבר זה פי כמה יותר קשה.
לא רק שהוא עבר את מסכת ההשפלות הזאת ויצא פגוע נפשית ופיזית, הוא צריך להודות שהוא הושפל על ידי אשה. כי כן, גם נשים אונסות.
אז נכון שסטטיסטית מדובר באחוז מזערי יחסית לנשים הנפגעות. אבל עם כל הקושי שיש בדבר, אין לי שום בעיה עם לוגו שפונה לשני המגדרים ואולי, רק אולי יגרום לגבר להרגיש קצת יותר בנח להרים טלפון ולספר ולדבר ולהוריד קצת מהלב.
אם לי לקח 10 שנים להרים טלפון, ואני בחורה, אלוהים יודע כמה זמן יקח לגבר.
אני לא אוהבת להגדיר את עצמי כפמיניסטית כי אני לא אוהבת את האסוציאציות של המילה. אינני אנטי גברים, אינני אנטי חברה גברית. אני חיה את החיים שלי כרצוני החופשי בלי קשר מה גברים או נשים סביב חושבות על החברה והעולם או כיצד היא צריכה להתנהל.
אני מאמינה בשוויון הגיוני, כזה שחושב שהמשכורות צריכות להיות שוות אבל מבין שגברים חזקים יותר ונשים רגישות יותר.
לא כל דבר הוא שובינסטי ולא כל דבר מגיע ממחשבה שובינסטית. לפעמים כל ההתקדמות הזאת עוצרת אותנו מלהסתכל על דברים בכיוון אחר ולפעמים גם מלהיות רגישים לכל מה שהוא לא אנחנו.
יש לי תחושה שקצת פספסת אותם.
את לא חושבת שזה חשוב שנפגע ירגיש שהוא יוכל לפנות לארגון, שהוא מיועד גם לו?
נראה לי שכשאתה נמצא בסיטואציה שבה אתה חושב לפנות למקום כלשהוא אבל לא נעים לך ,
אתה מחפש כל אופציה לעשות אלימינציה ולא לפנות,
להגיד לעצמך לא חשוב, זה לא מתאים .
וגבר שהיה רואה לוגו כזה,
אולי באמת לא היה פונה,
שלא להטריד סתם, לא לפנות למקום לא- לו.
רק תחושה שלי, ושלא נדע כולנו.
חוץ מזה ,
אני לא זוכרת אם כתבתי לך בעבר,
אבל הבלוג שלך רציני , מעמיק, פונה בחוכמה לנושאים, מרחיב ידע. תענוג.
כל פעם שאני רואה את השם שלך בעדכון מהקפה, אני פותחת.
סחטיין ותודה!
לילך ואפרת,
תודה רבה על התגובות המרגשות.
אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות לי ככותבת הבלוג הזה, זה לייצר דיון.
החשיפה המרגשת שלך, אפרת, לימדה גם אותי משהו, אני מודה. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קשה היא הפנייה וההתמודדות עם הפגיעה שעוברת נפגעת. זה באמת נראה שלגברים יהיה יותר קשה לעשות את הצעד, בגלל המבנה שלנו כאנשים, כחברה.
אני חושבת שההחלטה שלא להמשיך לעצב את הלוגו הגיעה מרושם כללי שפשוט הוציא לי את הרוח מהמפרשים. בניגוד ללוגו מסחרי שמוזמן ע"י לקוח בו אין לי את הפריבילגיה לעצור את התהליך (אלא אם כן יש חציית גבולות אדומים, מה שטרם קרה לי), כאן הכל נעשה מהבטן ומתוך אידאולוגיה אישית.
אני ממשיכה בדרכי לכתוב על הנושא ואף התראיינתי בעניין ברדיו, אבל העבודה שרציתי לעשות מול מרכזי הסיוע פשוט לא צלחה.
הקמפיין שלשמו כינסתי את מנהלות הארגון לא נמצא ישים. אבל כנראה בגלל הבעיה הכללית שיש לנו כאן בתחום הפרסום והעיצוב הגרפי (אני כל הזמן כותבת על זה). זה לא משהו שאני מאשימה את הארגון בו חלילה, אלא בעיה כללית בנוף הפרסומי והחזותי שלנו כחברה. איך פונים, איך מחנכים וכמה משאבים מקדישים לכיבוי שריפות. אנחנו, כחברה, מורגלים לשיטות מסויימות ומינונים מסויימים ואני עדיין מחפשת את הדרך לשנות את זה.
נכחתי בכל ההפגנות נגד קצב, וגם בצעדה לבית המשפט. כל הדיבור, כל הפנייה, נעשים לנשים. "נשים זועמות יוצאות לרחובות" היה הסלוגן בצעדה. הוא עשה לי רע. דווקא מהמקום ה"פמיניסטי הזועם" שלא התחברתי אליו. אני לא תופסת פמיניזם כהמון זועם. ואני לא חושבת שרק נשים צריכות לצאת לרחובות בעניינו של קצב, אלא כל עם ישראל חי. מה גם שהגברים שצעדו זעמו מאוד. על הסלוגן…
אלימות מינית היא תופעה חברתית שקורית בעיקר לנשים ובאחוזים גבוהים ביותר. והעניין הזה, צריך להיות מקודם קודם כל. בטח ובטח כשהארגון צועק את זה בדרכו ובבחירות שעושה, כי הוא מחובר בבטן לנתונים האמיתיים. אנחנו כמדינה, צריכים לתת את התחושה שהתופעה הזו פסולה. שלנפגעות אין סיבה להתבייש ולבוא בכל הכח כדי לכלוא מאחורי סורג ובריח את מי שהעז לעשות שפטים בגופן. אנחנו עוד לא שם.
מצד אחד, התמיכה פה מדהימה. אני יודעת. אני מלאת הערכה למרכזי הסיוע. מצד שני, החינוך, ההתנהלות שלנו כחברה, רחוקים מלהשתפר. יש יותר רציחות של נשים ע"י גברים אלימים, התעלמות הזויה ומפחידה במשטרה מנשים שמתלוננות, גברים מרשים לעצמם להעיר הערות דוחות ברחוב (גם אני חווה את זה). ככה זה עובד.
אני יודעת שגם גברים נפגעים מינית, ושנשים אונסות, אבל השריפה הגדולה שדורשת את מירב המאמצים וההתייחסות מהשורש עדיין נמצאת במגרש של הנשים. נשים נתפסות כחלשות יותר – פיסית וגם חברתית. תדמית שגברים אינם סובלים ממנה.
הארגון נושא את השם 1202 וכך גם שלטיו. כשם שכתבתי, 1202 הוא קו הטלפון לנשים. 1203 זהו הקו לגברים. והתחושה היא שהארגון מתנהל מהבטן, אבל בהגדרה קצת נזהר:
האתר יושב על הדומיין 1202 וכותרתו "איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית". בתוך האתר, ישנה גם התייחסות לגברים. אני אפילו לא מדברת על הצבע הורוד של האתר (זה בכלל נושא שמטריף אותי). המשפט "ככה נראה פמיניסט", "ככה נראית פמיניסטית" מתנוסס על חולצות המתנדבים והפעילים. כל המערך שלהם מוכוון נשים אבל בהגדרות יש דיסאוננס. יכול להיות שצריך להתייחס לכל המערך אחרת, הרבה מעבר ללוגו.
בדיוק כשם שעולם הפרסום מקטלג, עדיין, בצורה אנכרוניסטית, את פנייתו לנשים וגברים – חומרי ניקוי, שניצלים ושמפו לנשים, גאדג'טים ומכוניות לגברים, על אף שגברים חופפים שיער ונשים קונות אייפון, כך הרגיש לי טבעי שארגון שמהותו המרכזית היא נשים להפנות את רוב משאביו אליהן. בעיקר משום שעושה זאת כבר עכשיו בדרכו.
בדרכי, ניסיתי לייצר אפלייה מתקנת. למשוך גם לכיוון השני, מאחר ואני לא מקבלת כמובן מאליו את הפנייה הפרסומית והשיווקית בתחומי החיים האחרים שמניחים שגם נשים, אם הן רוצות, יכולות לקנות רכב בלי להתבייש.
יש כאן בעיה שהיא קודם כל בעיה של נשים, ואם אלו חוקי המשחק, אני מניחה שיש לחזק את הנשים קודם כל. בדיוק באותה טבעיות בה נעשית פנייה לגברים ברוב תחומי החיים, בטח ובטח כשגברים נתפסים בתור הרוב המוחץ.
שוב תודה ושיהיה לנו סוף שבוע נעים,
ליאת אבדי
[…] לכתבה ולתמונות […]
ליאת הי,
אקדים ואומר שאני מזדהה עם המסרים שהעברת בפוסט, אבל יש לי שאלה:
איך ידעת, את וחברותייך להפגנות, שקצב אכן אשם, לפני שהדברים התבררו בבית המשפט?
מניין היה לכן את הביטחון העצמי לחרוץ את דינו בלי לשמוע את כל הצדדים, ההוכחות והטיעונים, כפי שנעשה בבית משפט?
שתינו יודעות (ואני אומרת את זה בצער רב מאד) שיש גם נשים שמתלוננות "סתם" כדי לנקום (אני יודעת שזה אחוז קטן לעומת דיווחי האמת, אבל בכל זאת זה קיים). אישית לא הייתי מעזה לחרוץ דינו של אדם ולשים עצמי כשופטת כשלא כל העובדות פרושות בפני.
היי מיכל,
ההפגנות בהן השתתפתי (ובהן השתתפו גם גברים רבים) הן קודם כל הפגנות שנועדו לתמוך בנשים שעברו הטרדות מיניות. מעבר לכך, אני סברתי שעליו להשהות את עצמו מהתפקיד עד לבירור האמת בבימ"ש, בעיקר משום שמדובר בתפקיד היצוגי ביותר בישראל. באופן כללי, אני סבורה שבכל הקשור להנהגה, ברגע שיש המלצה של המשטרה למשפט, אותו נציג ציבורי חייב להיות מושהה עד להודעה חדשה, שהרי מדובר בנבחר ציבור אשר אחראי לעיצוב החברה שלנו ולכן חייב להיות נקי בפועלו.
כמו כן, הפגנתי נגד עסקת הטיעון שאני חושבת שהיתה מבישה ומסריחה מפוליטיקה. פעולת השתקה וטיוח, ללא שום כבוד לנפגעות. והיום אנחנו רואים זאת.
בנוגע לנשים שמתלוננות סתם – אני איתך. אני חושבת שעל מנת לאזן את החוק, יש להגיב בחומרה ראויה לנשים שבדו סיפורים מתוך נקמה טהורה. זו תופעה שלדעתי יש להוקיע בדיוק כשם שיש להעניש בחומרה עברייני מין.
ליאת