שנקין הרחוב הוא מותג בפני עצמו. נדמה שראינו שם כבר הכל. החל מפרויקט "קפה כאילו" – הפרויקט הסודי והנפלא של שנה ג' באסכולה, 1998, שזכה לסיקורים והדים רבים, דווקא משום התעוזה שלו, חציית רף הפלצנות שהוכר עד לאותה נקודת זמן וקיומו במשך שנתיים (!) על בסיס אותה רמת פלצנות חדשה:
וכלה בחנות הקונספט החדשה של סבון של פעם שנפתחה באוקטובר האחרון שהיא חנות / מעדניה / מאפיה של סבונים. במקום שוקולטייר תמצאו בה סבונייר שייצר עבורכם סבון מותאם אישית, בעבודת יד.
מדובר בפרויקטים שמתאימים להגדרת הרחוב, אשר במהותו מקדש את חווית הקנייה. לשנקין מגיעים במוד מסויים שמתפוגג ברחובות עמוסי החנויות הסמוכים. לא בכדי שם הרחוב מקושר לבועתיות ועולה בקונוטציה שלילית בזמן מתקפה על הצפון או על ישובי עוטף עזה. נדמה ששם חיים בסרט. משלמים מחירים מהסרטים עבור מוצרים מהסרטים ופורקים בו כל עו"ש.
לפני כחצי שנה ביקרתי בברצלונה וכשחזרתי, כתבתי על החנות והתופעה Happy Pills. למי שלא קרא, להלן תזכורת: מדובר במותג שנשען על ההשוואה בין עולם הסוכריות ועולם התרופות ומקשר בינהן בצורה מופתית – עם שם נפלא, מיתוג סנכריני אך עם זאת סטרילי ואינטרקציה חדשנית בבסיסו – בנייה והתאמה של קופסאות סוכריות אישיות שיכולות לרפא מצבים נפשיים קשים ויומיומיים. הקונספט המבריק של החנות והעטיפה הגרפית ההוליסטית בהחלט עשו את העבודה ומשכו אותי לבנות לעצמי בהשקעת תשומת לב מירבית קופסת סוכריות לימים קשים (והכי חשוב, לכתוב על זה פוסט).
כשסיפרתי על המותג, טרחו לא מעט אנשים לעדכן אותי שיש כזאת חנות. בשנקין. לקח לי חצי שנה, אבל מצאתי אותה. והרי החדשות: זה לא Happy Pills.
אני לא נכנסת לעניינים משפטיים (בעיקר משום שאני לא ממש מבינה בהם, על אף התעמקותי) – האם זו העתקה, חיקוי, אם מותר או אסור. אני מסתכלת על הפרויקט כעל "יבוא של מותג" ובוחנת אותו ככזה. כהחלטה אסטרטגית, אם יש מקום שמתאים לקלוט את קונספט "הסוכריות הרפואיות" הספרדיות הוא שנקין. השם לא עשה עלייה. במקומו נכתב "I+Loveit" בשילוב של שחור וגוון הורוד המקורי. עיצוב החנות בהחלט נשען על המקור הספרדי:
מתוך הבלוג "בסלסלה". צולם ע"י נופר גורן, כנראה סמוך למועד פתיחת החנות
השאלה היא מדוע, כשנכנסתי לחנות, רציתי ללכת כלעומת שבאתי ולא חוויתי את אותה חוויה מיסטית שחוויתי בברצלונה?
הסיבה היא שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בטח ובטח בחנות קונספט שחייבת לספר סיפור ולהציג תפיסה הוליסטית כך שלא יימצאו חורים בסיפור שיגרמו לקונה לאבד עניין וגרוע מכך, להתעצבן (במקרה זה על כך שאת אותם ממתקים בדיוק תמצאו בפיצוציה הסמוכה למקום מגוריכם ובמחירים סבירים).
כשביקרתי בחנות, מצאתי כמה פרטים שחשפו את הצורך למכור על חשבון הסיפור של החנות, כך שהתחושה שנתקבלה היא של בלאגן אחד גדול. לדוגמא – נוכחות של מקרר משקאות (שלא נכח בתמונה כאן למעלה, אגב):
במקביל לסוכריות המוצגות בתפזורת, הוצגו גם חבילות Must ו-Orbit:
חלל החנות לא הקנה לי את אותה תחושה אינטימית שנבעה מהחלל הצר והארוך של החנות בברצלונה. אז הבנתי עד כמה העניין משמעותי ותורם למלאכת הריכוז בהתאמת הקופסה האישית.
מותג טוב, הוא מותג הוליסטי. הוא סיפור שעובד מא' ועד ת'. באמצעות שם, לוגו, אריזה גרפית ותוכנית, עיצוב חלל החנות (עיצוב גרפי המשולב בתאורה וריחות) ואין בו עודפים מיותרים. הוא חייב להיות מדוייק. Happy Pills שבו אותי בזכות רמת הדיוק שלהם. כשנכנסתי לחנות, הרגשתי שהכל עובד. כל כך עובד, שנפלתי ברשת. קניית הסוכריות היתה בבחינת מסע וחקירה. כמו לקרוא ספר טוב. בסופו, יצאתי מהחנות עם שקית גדולה וקופסא קטנה של ממתקים, אל רחובות ברצלונה ההומים. תוהה האם באמת שילמתי זה עתה את המחיר המופקע הזה עבור 3.5 סוכריות פושטיות להחריד.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
פוסט מעניין ונכון.
לא הייתי לא כאן ולא שם, אבל אני יכולה להבין את הפספוס הגדול של החנות הישראלית. חווית קנייה טובה מיוצרת מהמכלול של הדברים שציינת וברגע שיש עודפים/חוסרים, המערכת לא משומנת וזה מורגש. הרי בסופו של דבר הכל עניין של איך אורזים את אותם מוצרים ואיך נותנים להם קונטקסט אחר כדי למכור אותם יקר יותר.
אהבתי מאוד לקרוא, תודה.
יפה. "הצורך למכור על חשבון הסיפור" – כל התורה כולה.
מסכים לגמרי. עיצוב חייב להיות הוליסטי. לכולם זה מפריע למרות שלא כולם יודעים להגדיר את זה