חוקי המשחק

בפרק הקרוי "צעצועים" בספרו האגדי של רולאן בארת, "מיתולוגיות", טוען בארת ש"הצעצועים הנפוצים הם במהותם מיקרוקוסמוס של עולם המבוגר". הרעיון העומד בבסיסו של פרק קצר זה הוא פשוט: משחקי הבנייה (קוביות, צורות אמורפיות להרכבה) המאפשרים לילד ליצור ולהמציא את עולמו שלו תוך גישוש ותעייה מתוך הטוהר והתמימות שעדיין מאפיינים אותו – נמצאים, אם בכלל, במיעוט לעומת הצעצועים האחרים הממלאים את חדרו של כל ילד וילדה. צעצועים השואפים לעשות מהילדים משתמשים, לא יוצרים. אותם צעצועים המסמנים עבור הילד הרך והתמים את עולמם של המבוגרים ומוגשים לו במימדים קטנים יותר, כאילו מכינים אותו לקבלתו כמובן מאליו, כמעין קטלוג מקדים: צעצועי מלחמה (חיילים, טנקים, מטוסים), מעולם הרפואה (תיקי רופא קטנים), מעולם התעבורה, וצעצועים המכינים אותם גם לגידול ילדיהם שלהם – מבובה שעושה פיפי בחיתול ומושתקת במוצץ ועד מטבח קטנטן ומזווד. שלא לדבר על הפיכתם המוקדמת ל"בעלי רכוש" והקניית הצורך בצבירה וניכוס. וכל זאת מוגדר ומפולח לפי מינם ויעודם בחברה כמובן.

בנוסף, מדגיש בארת את החומר מהם עשויים אותם צעצועים – "חומר דוחה, תוצר של כימיה ולא של טבע". חומר פלסטי מנוכר המקהה כל תחושת עונג ורוך, את האנושיות במגע. זאת לצד העלמות הדרגתית של צעצועי עץ, חומר המוגדר על ידי בארת כ"מוכר ופיוטי, שמשאיר את הילד בהמשכיות מגעו עם האילן… הוא אינו נשבר, הוא מתבלה לאיטו, עשוי להחזיק מעמד זמן רב, לגדול עם הילד".

המסה הזו נכתבה ב-1957 וכל כך מדויקת גם היום. פרשנותה העדכנית מרתקת אף היא. שכן על רקע הגדרתו של בארת את עולמם של המבוגרים וביקורתו על ניכור המשתקפת בחומריות עצמה, השתנה אותו עולם לבלי היכר וחלק בלתי מבוטל ממנו מתקיים במחוזות הפייסבוק – זירה מורכבת המואשמת ביצירת ניכור מסוג חדש, המונעת מפגשים אמיתיים בין אנשים, עמוסה בתיאוריות אנתרופולוגיות מרתקות והמאפשרת לחבר בין תכונות בסיסיות באישיות שלנו (הצורך להשוויץ, להראות, לרכל ולהשוות) ויכולות חדשות, כדוגמת כתיבת סטטוס או היכולת לפזר לייקים בכל רמה אפשרית.

בהמשך לטקסט של בארת, מעניין לראות שגם העולם הוירטואלי הזה מקבל ביטוי מוחשי בעולם המשחקים, אך מכיוון אחר. כשם שהצעצועים של בארת משקפים עבור הילד הרך את עולם המבוגרים, נראה שכחלק מפעולת התיווך בין העולם הוירטואלי והאמיתי (אם יש כזה), צצים להם צעצועי פייסבוק לנוחיות המשתמשים.

תכירו את Rymble:

מדובר במוצר שבבסיסו ההבטחה "The emotional Internet Object: that brings your social network to the real world".

מה הוא אותו "עולם אמיתי" שמובטח לנו במוצר זה? מדובר בשילוב של תנועה וסאונד במוצר מוחשי המונח על שולחננו. הוא מחובר למחשב ושואב ממנו מידע אונליין על כל פעולה שנעשית במסגרת הפייסבוק שלנו – מישהו רוצה להיות חבר שלנו? עשה לנו לייק? שלח הודעה? תייג אותנו? כל פעולה כזו מאופיינת באייקון תלת מימדי הממוקם על העיגול החיצוני של האובייקט. ריבוע פלסטיק הנושא את אייקון פייסבוק מסתובב במעגל הפנימי ומסמן את הפעולה שבוצעה ממש באותו רגע, זאת בשילוב סאונד, שיעיר את תשומת ליבנו במקרה שלא בהינו במכשיר. המוצר מתגאה בכך שהוא "שובר את הדפוסים המסורתיים" ומהווה "דרך חדשה לחוות את האינטרנט". המממ, מעניין.

הנה למשל מוצר שעוצב ע"י Burak Kaynak, מעצב תעשייתי מבריק (!) ממונטריאול (קנדה), שיצר אלטרנטיבה לקופסת טיפים וחיבר בין הצורך ללייקק ולצ'פר מלצרים.

מוצר נוסף שעיצב הוא פח האשפה הזה. הוא טוען שמיליוני אתרים ברחבי העולם עושים שימוש בכפתור ה-Share המאפשרים לגולשים בהם לשתף תכנים חיצוניים בפייסבוקם הם ע"י לחיצה על מקש זה. הוא משאיל את אותו כפתור והופך אותו לדוושת פתיחת הפח. הפח "סופר" למעשה את כמות הלחיצות על הדוושה ובאמצעות Counter ותאורת LED מראה את כמות הזבל המצטבר בפח. במילים אחרות Share Your Trash.

דוגמא נוספת היא עיצוב תיק העבודות של מעצב גרמני צעיר בשם (Johannes Fuchs (GOIABA:

אהבתם? שתפו 🙂

בכתיבת פוסט זה נעזרתי בספר "מיתולוגיות" מאת רולאן בארת, בהוצאת בבל.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard