המידה הנכונה של שחיקה

בסרט "כנגד כל הסיכויים" מתמודד דיוויד נוריס (מאט דיימון) על מקום בסנאט. הוא צעיר ובועט ונדמה שהוא הולך לנצח את יריבו. אך לאחר שמתפרסמת תמונה מביכה שלו מפעם, הוא מפסיד תבוסה מוחצת, ונאלץ לשאת נאום לקהל תומכיו, שנכתב מראש ע"י יועציו ברוח "אני עוד אראה לו מה זה ואתמודד שוב".

"היה לנו כלל בשכונה בה גדלתי" – הוא מטיף בעיניים נוצצות – "כשאתה נקלע למריבה, מה שחשוב הוא לא אם נפלת, אלא מה שעשית כשקמת חזרה. ואני עוד אקום בחזרה!" הקהל מריע, היועצים שמתבוננים בו בצד הבמה מוחים לו כפיים. לאחר מספר רגעים, תשואות הקהל שוככות לכדי שקט והמתנה למוצא פיו. הוא מישיר מבט ואומר "זה הכל שטויות".

"לא היה לנו באמת כלל כזה בשכונה. זה פשוט ביטוי שזכה לאהדה בקבוצות המיקוד שהפעלנו. זו אפילו לא העניבה שלי. קבוצת מומחים מניו ג'רזי בחרה אותה עבורי, מבין 56 עניבות שנבחנו. על סמך המידע שברשותנו, הגענו למסקנה שעדיף שאצמד לעניבה אדומה או כחולה. עניבה צהובה יכולה להעיד שאני לוקח את העניינים בקלות מדי. עניבה כסופה תרמוז על כך ששכחתי מהיכן באתי. ולגבי הנעליים שלי… נעליים נוצצות מתקשרות לבנקאים ועורכי דין יקרים. כדי לפנות אל העם הפשוט, יש לשחוק אותן מעט. אבל לא יותר מדי, כדי שלא לגרום לניכור אצל אותם בנקאים ועורכי דין יקרים, מפני שהם משלמים למומחים שיועצים לי… אתם יודעים ששלמנו 7,300 דולר ליועץ שיגיד שזו" – כאן חולץ נוריס את אחת מנעליו ומציג אותה לקהל – "המידה הנכונה של שחיקה?".

הנאום הזה אינו מחדש, אך חושף בצורה פרקטית ומשעשעת משהו על הדינימיקה הפוליטית והחברתית שלנו. יועצי תקשורת, משרדי פרסום ויח"צ, הם בגדר מפעילי המריונטות, נבחרי הציבור, ככלי להעברת מסרים שיווקיים, כחלק ממערך אסטרטגי כולל. נושאי תפקידים שעד לא מזמן נחשבו למובלים ע"י אידאולוגיה עצמית, כדוגמת בן גוריון, מונחים היום על ידי קודים חזותיים ושיווקיים. אגב, מאיר שלו כתב לא מזמן בטור שלו בידיעות אחרונות שבן גוריון לא ידע לדבר כל כך טוב ולכן לא היתה לו ברירה אלא לעשות. וכך יצא שהקים מדינה.

–

גם אלו שאמורים להעביר לנו את החדשות בצורה אובייקטיבית, משחקים פה ושם באבני המשחק הללו. הנה, בכתבה של סמדר פלד באולפן שישי, חדשות ערוץ 2, באותו סוף של שבוע בו חזר אלינו גלעד שליט, נראה כתב ערוץ 1 מראיין ספק מביים את שמשון ליבמן: "רצו איזה 7-8 שניות שלך לכותרות של המהדורה שאתה אומר: אנחנו נרגשים, עוד 8-9 שעות זה קורה, אתה יודע, משפט כזה מרגש".

בשבת האחרונה, עת שצעדנו באבן גבירול לכיוון כיכר רבין, שמתי לב שמקבץ האנשים משנה כיוון בנקודה צפונית אלי ועובר לשולי המדרכה. ככל שהתקדמתי, הבחנתי בשלושה צלמים מכווני עדשות של חצי מטר אל עבר בחור קטוע יד ורגל שישב על הכביש, נטול שילוט או מסר כתוב מכל סוג שהוא. ובכל מקרה, הוא גרם לנושאי מסר הצדק החברתי לסור ממסלולם המתוכנן, לעקוף אותו ולהמשיך בהטפות אל הממשלה. שלפתי את הנייד וצילמתי.

בהמשך פגשתי צועדת נוספת, מיכל ניישטיין, שעצרה גם היא וצילמה את הדיסאוננס הזה (הפעם עם מצלמה אמיתית).

מה שגרם לי לתהות שוב על נוכחות התקשורת ושיקוף המציאות שלה, בדגש על תקשורת חזותית. הרי בסופו של דבר, התמונה תגיע אל עורך כלשהו בעיתון מודפס או מקוון ויש שתלווה את סיקור האירוע. וכחלק מהצמדתה לטקסט כזה או אחר, נשאלת השאלה, מה יהיה תפקידה במסגרת הסיקור? האם תמונה שכזו מתמצתת נכון את האירוע או שתתפקד כגימיק משובח להעלאת הרייטינג של הסיקור? האם היא תעלה תהייה מהסוג שאני חוויתי אודות רגישות הצועדים הדורשים רגישות מהממשלה או שתנסה לשקף את שולי החברה, כחלק אינטגרלי מהצעדה? במילים אחרות, אילו מסרים יזוקקו בסופו של יום לציבור הניזון מהתקשורת בלבד?

–

כשמיכל ניישטיין העבירה לי את הצילום שלמעלה, היא העבירה לי על הדרך תמונות נוספות שצדה עינה ברגישות נפלאה ועם מסרים מרתקים מהעם:

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard