כשסיימתי את אחד הקורסים בצבא, קיבלתי מהמד"כית שלי פתק שהיה גזור קצת עקום, לאחר שהועתק בזירוקס, עם טקסט קצר בפונט רולי, מעליו נכתב שמי הפרטי בעט כחול. בניגוד לפתקים מהסוג הזה שקיבלתי מדי פעם, בסיומם של קורסים/תקופות בשירות הצבאי, בהם צוטטו שירים בסגנון "עוף גוזל" ו"שיר הרעות" (רגע קיטשי שמדריכים שומרים לסוף, אחרי שהתעללו בך במהלך הקורס והסתירו את פניהם בפולדר כדי למנוע ממך לצפות בהם צוחקים או מביעים רגשות בכלל, באופן שהביא אותך לתהות האם גם הם הולכים לשירותים מדי פעם), בטקסט הזה היה משהו פשוט ונוגע. נכתב שם שלפי כל חוקי האווירודינמיקה הוכח מעל לכל ספק שהדבורה אינה יכולה לעוף. הדבר נעוץ במבנה גופה ובגודלה. אבל משום שאף אחד לא טרח לספר לה על כך, היא עפה. ואפילו מייצרת דבש.
ולמה נזכרתי בזה פתאום? אולי משום שסידרתי לפני שבוע את המדף העליון בארון אצל ההורים ומצאתי את זה. אבל בעיקר משום שהדבר מתקשר לי ליכולת של עסקים להצליח מבלי להשתמש בשירותיהם של אסטרטגים, פלנרים, סופרוויזרים ואנשי קריאייטיב. עסקים בלי לוגו ושפת מותג, שמצליחים לתפקד באמצעות אילתורים בטוש או בהזמנת שלטי ניאון ישירות מבית הדפוס.
במקרה הזה, נדמה לי שלבעל הבאסטה בשוק בצלאל לא סיפרו גם על זכויות יוצרים והעתקה. השלטים תלויים שם כבר זמן רב ובעיקר מעלים חיוך בקרב הנוברים בהר הבגדים והפרופס. מה שבטוח, מודעות לנוכחות פייסבוקית יש. בס"ד.
את זה אני ממש אוהבת:
גם כאן יש פוטנציאל טוב, אך איכן ההגהה הספרותית?
כאן נפגשתי בשלט מאוד קריאטיבי. במקום לכתוב "חנות אופניים", הלכו על שלט עם מסר חינוכי:
והנה הברקה שיווקית:
ולסיום סיומת, הנה מקרה קלאסי של בעל עסק שכנראה לא טורח לבקר בו לעיתים קרובות:
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
מה שמדהים שיש להם שיק כזה שפשוט עובד. כאילו כתבו בכוונה ככה, כאילו התאמצו להראות טאמבלים (tambalim).
כשאתה מחייך מול השלט, המוכר רואה אותך וגם מחייך. הוא לא טאמבל. הוא עושה רק דברים שמצליחים. החיוך מרכך אותך, מחבר אותך ואתה קונה.
אז מי הטאמבל כאן?
זה נראה הפוך על הפוך, אבל זה בגלל שאנחנו מסתכלים על זה ככה, אולי כי הורגלנו לקבל את הכל כמעושה, מתוכנן. להכניס את האסטרטגיה בדלת האחורית.
יש לי הרגשה שזה הדבר האמיתי. ובגלל שהוא כזה זה פשוט עובד.
🙂