קשה לי עם אמנות עכשווית. אני בדרך כלל לא מבינה ומתעצבנת. לעיתים רחוקות אני דווקא כן מבינה ומתעצבנת. וכבר כתבתי כאן בבלוג מה דעתי על העניין בגדול. השבוע, בעודי מתקרבת לפינת הרחובות קלישר וצדוק הכהן בתל-אביב, הבחנתי בפס אדום ומסקרן על קיר מכללת קלישר לאמנות.
ככל שהתקרבתי, הסתקרנתי יותר, מאחר והפס התגלה כרצף של אותיות ללא ריווח בינהן, חידה טיפוגרפית הפרוסה על קיר של 20-30 מטר.
וכשהבנתי במה מדובר, נקרעתי מצחוק. אולי כי ציפיתי למשהו עמוק ומורכב (ואם כן מדובר במשהו עמוק ומורכב, אני מתנצלת על הפרשנות הרדודה), אבל בסופו של דבר מדובר בתמלול שיחה בין זבן במעדנייה בשוק לבין מספר לקוחות. האותיות צמודות זו לזו, ללא ריווחים בין המילים וללא ניקוד ויש להקדיש מספר דקות לא מבוטל כדי לפענח את השיחה הטרוויאלית. וזה באמת כיף ובעיקר מפתיע. העדר העזרים התחביריים והנסיון לבודד כל מילה, מבטלים את הטונציה שיש בשיחה מסוג זה. לא תמיד ברור מתי הפנייה נעשית ללקוח חדש ומתי מדובר באותו לקוח שרוצה גם שלוש מאות (גרם) חומוס.
אפשר בהחלט לתאר זאת כ"דיאלוג בין היומיום, בין המוכר והדינמי, מיצג אינטראקטיבי המחייב את הצופה לקחת חלק במציאות בה חי בחוסר נוחות, אלגוריה לחייו הגשמיים והמשוכתבים לעומת סוגית היצר והיצירה, במרחב האורבני ובניגוד הרב תרבותי, שהרי הוא פרדוקס בפני עצמו". ואפשר פשוט לצחוק מבדיחה טובה על סלט חצילים.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 