push the button

Daniel Kövesházi, Budapest

בימים אלה אני עובדת על עיצוב ארבע אפליקציות במקביל. אולי בשל העיסוק האינטנסיבי, אולי בשל החוקיות השונה בכל פרויקט, המדיה (ממובייל ועד דסקטופ), קהל היעד (מעובדי חברה תחת תאורת ניאון ועד חברים ברשת חברתית) וכמובן הדיאלוג עם כל לקוח בפני עצמו, עולות לי שאלות בסיסיות הקשורות בחווית משתמש, בדגש על UI. שאלות הקשורות בקונבנציות, באבולוציה של עיצוב, בקשר בין החומרי, הפיסי והעולם הוירטואלי שסוגר עלינו במידה מסויימת. היכן המקומות בהם אני הולכת עם העדר כי למה-לסבך-עניינים, היכן אסור עד טפשי לבעוט במוסכמות והיכן שווה לקחת את הפרויקט למקום אלטרנטיבי וחדשני.

בעיצוב, כמו בעיצוב, התפקיד הוא ליצור אווירה ושפה גרפית שמתאימה למוצר ומבדלת אותו מהמתחרה, אם יש כזה, אבל לא פחות חשוב – לוודא שהיוזר ירגיש בבית. נו, אתם יודעים, חווית משתמש. ואחת השאלות החשובות היא שאלת האינטראקציה, אשר התשובה עליה משתנה, להערכתי, כל שש עשרית השנייה.

על מה ללחוץ?

עידן ה-touchscreen הביא איתו בשורה לטוב ולרע, בכל הקשור לכפתוריאדה ואינטראקציה.
מצד אחד, אפשר היום להקליק במקביל על מספר נקודות במסך ולהעצים את חווית המשתמש. קחו למשל את GarageBand, תוכנת המוסיקה של Apple (מודה שאני משתעשעת איתה מפעם לפעם). בגרסת המובייל, אפשר ממש לתופף עם כל האצבעות וליצור ליינים מורכבים יותר מהאפשרות במחשב, שם ניתן לתופף על המקלדת בתנאי שזוכרים את האותיות המייצגות כל תוף ומצילה, קצת כמו שהיינו משחקים את משחקי המחשב של האייטיז (A בעיטה, Z אגרוף).

מצד שני, מה זה אייקון קיר הלבנים הזה משמאל למעלה?
כשבסביבת המחשב מופיעים לי כפתורי פעולה לא ברורים, אני מבצעת hovering עם העכבר כדי לקבל מושג מה עושה הכפתור (לרוב מופיעה שורת toolbox המפרטת את הפעולה) ובכך חוסכת לעצמי הרבה קליקים מיותרים (וטעינות דפים מיותרות). באפליקציות touchscreen אין אופציה כזאת. הכל עובד על אינטואיציה, ניסוי והרבה טעיה. גם מבחינת גריד מדובר בשינוי תפיסתי. אם פעם היתה הקפדה על איזורי נביגציה ואיזורי תוכן, כעת כל מסך הוא מרחב נדל"ני המשלב תוכן ואינטראקציה ולא תמיד ברור מה זה מה.

מעניין שגם במרחב הפיזי אנחנו חווים התלבטויות כאלה. לא פעם אני עוקבת אחרי הולכי רגל במעברי חציה. ולא, לא לכולם ברור היכן ללחוץ. אולי משום שסימני ההכוונה (איש ויד. באמת צריך אותם?) מעוצבים בדיוק כמו הכפתור עצמו, נטולי לוק תלת מימדי או תחושה כפתורית.

למה ללחוץ? 

מקרה מעניין של אבולוציה וקונבנציות קשור בתפעול של שדה החיפוש, רכיב שכיח באפליקציות מכל סוג. כיוזרים, הורגלנו בנוכחותו ובנוכחות כפתור search בצידו. הביטוי 'search' הוחלף עם הזמן במילה 'go' ובהמשך בסימון של זכוכית מגדלת, שהפך לקונבנציה בלתי מעורערת.

גם הקשת Enter בתום ההקלדה עשתה את העבודה יופי. בהתאמה, עם הזמן הלך והצטמצם המודול לכדי שדה נטול כפתור (והמילה search נכנסה לתוכו כהכנה לטקסט החיפוש אותו יכניס היוזר). אבל גם ה-Enter הופך מיותר עם כניסת טכנולוגית ה-search as you type (או SayT) של google וגם ה-Spotlight (בר החיפוש הדסקטופי) של Apple:

כיוזרים המורגלים בקונבנציות אנחנו מבצעים השלכה. כלומר, אם הורגלנו לשיטה מסויימת (ביטול כפתורים, ביטול הקשת Enter), אנחנו מצפים שהיא תעבוד במרחבים נוספים. שמתי לב לזה כשגלשתי ב-Bizportal. בצפייה במחולל הגרפים של ני"ע ניתן לשנות את פרקי הזמן כדי לקבל מספר תמונות מצב. שיניתי את התקופה אך הגרף לא הגיב.

לקח לי זמן לעלות על העניין ועל כפתור ה"רענן" שמשמאל. אני מניחה שלא מעט יוזרים קראו את אותו גרף בהקשר של פרק זמן אחר (בחרו להשקיע והיום הם ברחוב).

כפתורים ורטרו

אחד הנושאים המרתקים הוא עניין הסימול. אנחנו עדיין לוחצים על סמל ה"פלופי דיסק" כדי לשמור, על אף שהמדיה הזו עברה מהעולם. וגם באייפון המשוכלל ביותר עונים לטלפון באמצעות לחיצה על הכפתור הירוק עם השפופרת החוטית והמיושנת. בפוסט הזה של Scott Hanselman מובא מקבץ נאה לחוקיות כפתורים אשר משום מה ממשיכה ללוות את המערכות החדשניות ביותר. הם פשוט מעוצבים כל פעם מחדש, לפי קו וצו השעה, מבלי להתעכב על רלוונטיות הסימול עצמו.
מעניין שהמוצר הישן והטוב שתפקד כאייקון וירטואלי עשה לאחרונה קאמבק כדיבורית מגניבה.

ואם כבר כפתורים, רטרו וסוף הפוסט, הנה פעולה שיווקית המחברת בין מדית הכפתור וציורו המפורסם של מיכאלאנג'לו ('בריאת האדם', מתקרת הקפלה הסיסטינית) לצורך קידום קליניקה לניתוחים פלסטיים (עם ההבטחה: 'Be born again'):

מקור: Publicom