מצ"ב הוראות שימוש

אז החברים שלי בפייסבוק כבר יודעים שנולדה לי ילדה. ותודה על כל המזל טובים 🙂
קוראים לה יהלי והיום היא בת שבועיים ויום. ומעבר לעובדה שהיא מהממת, עושה אותי אמא והחיים שלי משתנים אז-ווי-ספיק (בגדול, אני כבר לא ישנה 9 שעות בלילה), היא גם הביאה איתה חידוד משלה למחשבות ולתפיסות שלי.

ההחלטה המודעת הראשונה שלי, בתפקידי החדש, היא לשאוף לחינוך המבוסס על בחירה. כי אם יש משהו שמרגיז אותי זה לגלות שאני חלק מעדר. שהחליטו בשבילי. משפטים כמו "ככה זה" מפעילים אצלי מיידית את האלרגיות המפותחות שלי. ולכן, המגירה השנייה בשידת ההחתלה מבטאת קשת צבעונית מרשימה של בגדי בייבי-בורן. יש שם גם ורוד, אבל במינון שווה לשאר הצבעים.
ויש לה שמיכת פליז בצבע תכלת אשר לוותה אותה גם בימיה הראשונים באיכילוב, מה שיצר עבורי התנסות אנתרופולוגית מרתקת עם הצוות המטפל. בכל תחקור מילולי בתינוקיה ובבדיקות הצהבת, ההנחה היתה שמדובר בתינוק, לא בתינוקת. לאחר שהצהרנו על מינה ועל נתונים כמו ערך הבילירובין של אתמול ומה וכמה היה בטיטול, מהר מאוד חזרו הרופאה / הרופא / האחות לדבר אליה בלשון זכר. אני מקווה שלפחות לשאר הנתונים הם הקשיבו.

האמת, שאחד הדברים שהכי מפחידים אותי בסיפור, הוא להכנע לסטנדרטים החדשים ברמת התקשורת. קשה לי למשל עם הביטוי "ילדנו" (נאמר בחצי אנפוף בדרך כלל), כאשר מאוד ברור שלא מדובר בחוויה שוות ערך של שני ההורים. בהמשך יש גם את "אצלנו", שזה מן סטנדרט כזה בדיבור עם הורים ותיקים, שפותחים מיידית בהשוואה, גם אם "ילדו" שעה קודם.
וכמובן, שוק האקססוריז המופרע (לוקח בסיבוב את שוק הסמארטפונים) שמשכיח מהורים טריים שגם במדינות עולם שלישי מגדלים ילדים לתפארת מבלי לרכוש דבר מהם. ועדיין, גם כאן, מסתבר שיש המון מקום ליצירתיות.

אחד הטרנדים, מסתבר, הוא מיטת תינוק בעלת שלוש דפנות הנצמדת למיטת ההורה ומהווה למעשה הרחבה שלה. מעבר לתחושת הבטחון שמספרים שהקומבינציה הזו מייצרת, מדובר בהקלה של ממש על פעולת ההנקה. מיטות כאלה נמכרות באיזור ה-1,000 ש"ח. ואפשר גם להשכירן בעלות חודשית של משהו כמו 100 ש"ח. אבל בביקור בסניף איקאה, עליתי על פתרון פשוט יותר. ניתן להרכיב מיטת תינוק סטנדרטית, עם ארבע דפנות באופן אחר, כך שתתפקד כמיטה מתחברת מושלמת, עם פוטנציאל להיות מה שהיא בעתיד. והכל בפחות מ-300 שקל. פשוט משנים טיפה את חוקי ה-manual ומחברים את הדופן הרביעית למטה. קבלו:

אחת המתנות היפות שקיבלתי לרגל הסטטוס החדש (רוני, שיחקת אותה) הוא הספר bon voyage של אירית חמו.

מדובר במהדורה מוגבלת של 450 עותקים, בהוצאת "אמנות לעם", חתומים וממוספרים ע"י היוצרת. הספר עוצב כמחברת (ע"י מיכל סהר שאני מאוד מעריכה) והוא מתחיל בסדרת הדפסי נייר קופי שעל ההתחלה סקרנה אותי.

אני מדפדפת בין הדימויים שאויירו בטכניקת העתקה בנייר קופי. התחושה היא של קטלוג מסע, המורכב מכמה גרידים, כולם מציגים אפשרויות בחירה ומידע קטלוגי – שם, מספר, מידות, ארץ יצור. כאלה.

בהמשך אני נתקלת בציטוט חד פעמי וקצר מתוך "הדברים" מאת ז'ורז' פרק, העוסק בזוג צעירים בורגני שיוצר לעצמו זהות ע"י צבירת חפצים. וככל שאני ממשיכה לדפדף אני מתחילה להרגיש לא נוח.

אני מתחילה להבין את הגדרות השימוש לחיים הקפיטליסטים והמשעממים שלנו שאף גרוע מכך, נתפסות בעיננו כבחירות אמיתיות. השאיפות שלנו זהות פחות או יותר, הצ'ק ליסט פתוח והיד מסמנת. וי על דירה. על אוטו. על טיול. על חדר מקלחת מפואר. אנחנו חולקים את אותו קטלוג חיים.

נייר הקופי שנוכח בפתיחה ובקו הגרפי של האיורים עושה את שלו. אנחנו עדר. עדר של מעתיקנים, של מיישרי קו. של פאסיביים או סתם פחדנים. והבחירות שלנו, נעשות מתוך קטלוג חברתי, לא מתוך ההיצע האמיתי שמעמיד עבורנו העולם. הן לא בחירות בעצם.