עוד יום עצמאות בפתחנו. עם משואות ודגלים ועל האש. אני, באופן אישי, מעדיפה לשים את הטקס בהר הרצל על מיוט, להתנתק מחשבון הפייסבוק ולערוך חשבון נפש אישי, כמישהי שחיה כאן ושלא מאיימת בלעזוב. גם אני מעמד הביניים. גם אני הייתי רוצה שבשלב הזה בחיים תהיה לי דירה. גם אני עם בטן מלאה על הממשלה, ההיא שהיתה וזו החדשה שאת הכיוון שלה אפשר בהחלט לזהות. גם אני מתחרפנת מאי השוויון, מגזענות מכוערת, מנטישה המונית של ערכים בשם הכסף ופגיעה במיעוטים וציבור שאינו נשמע, בעיקר משום שאינו יכול להרשות לעצמו. מהעוולות היומיומיות שמסתיימות בקול ענות חלושה. מהכוחניות וממה שנהיה מאיתנו כחברה. אבל לא פחות חשוב – כאנשים בודדים.
כי המחיה פה יקרה, אבל חייבים לקנות בשר בכמויות מזעזעות כדי לצלות אותו על המנגל ולחגוג עצמאות (איזו בדיוק? הרי כולם כאן כפותים בהלוואות בגין שופוני). ורבים מאיתנו יתקעו בפקקים של החג, אפילו שמחיר הדלק בשמיים, כי קשה קשה אבל חייבים להראות לילדים את מרבצי האשפה הארצישראלים בצפון, אלו שהותירו החבר'ה מהרכב שהרגע עקף מהשוליים. ולילדים נקנה ארטיק קרח אנגריבירדס ב-16 שקל האחד, כי בסוף מובטחת ציפור עצבנית שתרגיע את הילד. ואת הכל יסכם טוקבק על כמה-קשה-כאן אשר יחתם אוטומטית ב"נשלח מאייפון שלי".
במילים אחרות, לצד הביקורת היומיומית והמאוד לגיטימית על אלו שמעלינו, נדרשות לכל אחד ואחת מאיתנו אמות מידה פרטיות. קורטוב של ביקורת עצמית ואחריות אישית (ולא. לכתוב עוד פוסט זועם בפייסבוק לא נחשב).
(סליחה על האיכות, שילוב של מצלמת סלולרי ירודה ושמשת רכב)
אז יצאתי ללמוד מעט על התקופה של קום המדינה וקצת, לראות איך היה פה לדור-שניים לפנינו, ועל הדרך מצאתי אוצרות גרפיים וכמה תובנות.
קצת אחרי שהוקמה מדינתנו, הונהגה במשך עשור מדיניות הצנע (במשך רוב שנות ה-50). הסיבה המרכזית היתה מצד אחד עליה מאסיבית של עולים חדשים אשר ברובם הגדול הגיעו לכאן מחוסרי כל, ומצד שני היצע מצומצם מאוד של טובין.
כחלק מאותה מדיניות סוציאליסטית, הוקצבו לכל האזרחים מוצרי מזון וצריכה בסיסיים באמצעות נקודות שנמסרו בפנקס אישי, כאשר כל דף בו הוקצה לטובת מוצר בסיסי.
חווית המשתמש המוצגת בפנקס נותרה ברובה עלומה בעיני, בכל הקשור לקשר שבין המוצר והתלושים עצמם (מה משמעות המספרים, האותיות והסימונים שלצדם) והתשובות נמצאות אצל המשתמשים של פעם. אבל ברמה הגרפית מדובר במסמכים מרתקים של ממש:
המעניין הוא שמתוך הצנע בקעו יצירתיות ושמחת חיים שהתבטאו, בין השאר, בדגש על צורת ההגשה ואופן הכנת המאכלים. בפרק "סנדביטשים", בספר "איך לבשל בארץ ישראל", ניתן למצוא שיטה נהדרת להכנת טוסט (פת קלויה "ממולאה"):
וטיפ לצורת הגשה מרהיבה, בדגש על צבעוניות:
באותה תקופה התפרסמו מפעם לפעם ב-"דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל, קריקטורות המתכתבות עם מדיניות הצנע. ההומור הסאטירי מצביע על התנהלותו של שוק שחור (סחר לא חוקי בתלושים) שהיה ידוע לכולם, על מחסור במזון כזה או אחר וגם, כמה מוכר, על קצבאות ילדים בדמותן של נקודות פר ילד:
אחד הדברים שתפסו את עיניי, היה טקסט פותח בפנקס "קפת מלוה וחסכון" (שירות של אשראי וחסכון להתאגדויות פועלים, טרם תקופת הבנקים) מאותה תקופה:
אני קוראת את הטקסט, שיש בו נימה מחנכת, אחראית ואופטימית, ונזכרת בצילום מסך שעשיתי פעם שכל כך מאפיין אותנו בימים אלה. הדלק עולה, האזרח נחנק, הממשלה מנותקת, הפגנה מתוכננת. אבל עזבו שטויות, יש מהדורה מיוחדת לפיאט 500.
– –
בפוסט זה נעזרתי בויקיפדיה, בצילומים מתוך הספר "איך לבשל בארץ ישראל" מאת דר' ארנה מאיר בהוצאת ויצו, בעיתון דבר (שבועונים מ-1950) ובאוסף הפנקסים המרתק של רוני וייס.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
שוב מוצא את עצמי ניהנה לקרוא את כתיבתך.
אמנם עם תוכן החלק הראשון לא הזדהיתי, אבל נהניתי מאוד מהמסע בזמן שלקחת אותי אשר מלווה כרגיל בהמחשת תמונות כה מוצלחת.
ליאת, פוסט יפה, מרגש ומעורר חשיבה.
אהבתי את מילות הפתיחה… כל כך הזדהתי… כל כך משקפות את המציאות…
אהבתי שבעזרת הומור מצד אחד ו"האמת בפרצוף" מצד שני יצרת טקסט שכל כך מייצג את החיים שלנו פה.
וגם הבאת חומר היסטורי מעניין ולעניין. שאפו!
שמחה לשמוע. תודה (-:
ליאת, כמו תמיד אני נהנית לקרוא את מה שאת כותבת ביד רגישה ובעין בוחנת.
אני אשמח לדעת איפה להשיג את הספר "איך לבשל בארץ ישראל". אני נכד של האחיין שלה ומחפש את הספר בנרות כבר זמן מה. מוכן כמובן לשלם. זה אצלך, או שאת יודעת למי יש?
היי טוביה,
את הצילומים ערכתי מתוך ספר שאינו ברשותי ולהערכתי אינו מוצע למכירה (חלק מאוסף פרטי ואישי). אבל מצאתי לך אחד אחר:
http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=24478
השמחה היתה תמימה יותר.