זו רק סקיצה?

נתקלתי לפני כמה ימים במאמר הזה, העוסק בשלב הסקיצות וחשיבותו בתהליך היצירה.
מאחר ואני מאמינה אדוקה בחיוניות שלב הסקיצות בתהליך העיצוב, ביקשתי את רשותם של כותבת המאמר, Laura Busche, ועורך Smashing Magazine לתרגם את המאמר ובכך להנגיש אותו יותר לאנשים כמוני – מבינים אנגלית, אבל מתעייפים מהר ממאמרים ארוכים – והם הסכימו בשמחה.

לא מדובר בתרגום אחד לאחד. לביטוי Sketching לא ממש מצאתי חלופה בעברית ולכן בחרתי ב"סקצ'ינג". זה לא בדיוק שירבוט (שיש לו קונוטציה סתמית יותר), גם לא קשקוש, רישום, איור או ציור. הייתי מגדירה את הפעולה כביטוי חזותי ראשוני לרעיון.
אני באמת ממליצה לקרוא משום שיש כאן היבטים המבוססים על מחקר שיכולים לשכנע את המעצבים שבינכם להכניס את ספר הסקיצות לחייכם ובכך, לדעתי לפחות, לאתגר את עצמכם לפתרונות קריאטיביים טובים יותר. מוזמנים לשתף גם בתובנות משלכם לגבי תהליכי העיצוב הפרטיים שלכם.
תבלו 🙂

–

נדמה שלכולם יש דעה מוצקה על סקצ'ינג ידני בימינו. יש כאלה ששונאים את רעיון השימוש בספר סקיצות מפני שלא ניחנו בכשרון ציור. ויש כאלה שלא יכולים לדמיין כיצד היו יכולים לבטא את עצמם קריאטיבית בלי השלב הזה. בלי קשר לתפיסה האישית, לסקצ'ינג יש צדדים עמוקים יותר.

מנסיוני האישי, יש משהו עוצמתי בביטוי על הנייר שלוקח את העיצוב שלי לשלבים מתקדמים יותר. בזבזתי שעות גם מול מסכים וגם מול ספרי סקיצות והמסקנה שלי היא שדווקא הביטוי על הנייר לוקח אותי רחוק יותר, קו המחשבה שלי מתבהר, מעמיק יותר ומתבטא בעיצוב טוב יותר.

כדי להבין מדוע סקצ'ינג עושה את ההבדל עבורי ועבור מעצבים רבים אחרים שאני מכירה, חקרתי את העניין. וזה מה שגיליתי.

זכרון חיצוני: מוריד עומס מהמוח

פסיכולוגים קוגנטיביים לומדים זה שנים את ההשפעה שיש לסקצ'ינג על תפקוד המוח ויש לכך סיבה מוצדקת: העברת רעיונות אל הנייר היא דרך נהדרת להרחבת הזכרון של המוח. ב-1972, Allen Newell וזוכה פרס הנובל Herbert Simon חקרו את הזכרון לטווח ארוך, לטווח קצר – וכאן זה נהיה מעניין – את הזכרון החיצוני של המוח. הם טענו כי יצוגים חזותיים כמו דיאגרמות או סקיצות משרתים את הזכרון החיצוני של המוח ובכך למעשה מורידים ממנו עומס מהסוג שאנו חווים במהלך חיפוש רעיונות או פתרונות לבעיות.

גמישות: סקיצות ידניות משפרות את היכולת לבנות מחדש רעיונות

נניח שהבזיק לכם רעיון לפרויקט. בנקודה זו הוא קיים במוח שלכם בלבד. הביטוי החזותי, החיצוני שלו, הוא מה שמכנים Jill Larkin ו-Herbert Simon "יצוג חיצוני", כאילו נמשה הרעיון מהמוח והוקלט מחוצה לו. כל עוד הרעיון נשאר במוח, הוא מוגבל ברמת הפיתוחים וההעשרה שיכול לעבור. סקיצה ידנית מאפשרת להחצין את הדימויים המנטליים שלנו, לבנות או לארגן אותם מחדש.

Ilse Verstijnen מהמעבדה הפסיכולוגית של אוניברסיטת Utrecht פרסם מספר מאמרים העוסקים ביחס שבין דימוי, תפיסה וסקצ'ינג. בניסוי שערך גילה כי אלו המבטאים את רעיונותיהם בסקיצות ידניות הגיעו רחוק יותר מאלה שדילגו על שלב זה.

מחקר אחר שנעשה ע"י Zafer Bilda בשיתוף אוניברסיטת Bikent בטורקיה, בקרב מעצבים, השווה בין תהליכים קוגניטיביים שבוצעו בסקיצה על נייר לעומת סקיצות שנעשו בתוכנות מתאימות. המחקר העלה כמה הבדלים משמעותיים: מעצבים שעשו שימוש בנייר כפלטפורמה שינו את מטרותיהם וכוונותיהם באופן תדיר יותר ושילבו בתהליך היצירה פעולות קוגניטיביות רבות יותר. שינויים אלו הכרחיים משום שהם מאפשרים למעצב להוביל את הרעיון המקורי שלו למחוזות אחרים באמצעות גישה מגוונת ופתוחה יותר.

המעניין הוא שלתוצאות אלו יש פחות קשר לדרך בה אנו מובלים טכנולוגית מאשר לדרך בה התחנכנו. כולנו למדנו לצייר וכל מי שלמד עיצוב יודע שנדרש היה להפגין כישורים גם ברישום. העובדה שכולנו למדנו לצייר בשנים הראשונות לחיינו, השפיעה חד משמעית על הדרך בה המוח תופס את הפעולה. ואם נייר היה לאחד מהגירויים הראשונים אליהם נחשפנו בחיינו (כל ילד שיקבל נייר מיד יקשקש עליו), אין זה מפתיע שסקצ'ינג על גבי נייר שונה מסקצ'ינג באמצעות מחשב. במילים אחרות ובהיבט אבולוציוני, נייר נמצא פה זמן רב יותר ממסך המחשב.

אל תבינו אותי לא נכון, כלי סקצ'ינג בסביבה דיגיטלית בהחלט הופכים את חייהם של מעצבים קלים יותר בדרך חדשנית ומרגשת. יצרני הטאבלטים משפרים כל הזמן את התאורה, הגודל והמידה של המכשירים באופן שיהיה דומה ככל שניתן לנייר. אפשר גם לשלוט על לחץ וזווית הכתיבה. ועם WACOM אפשר להגיע לתוצאות מדהימות, כמו בדוגמא הזו.

Serenpidity: תאונות משמחות שנגרמות מקווים לא גמורים

מתי ציירתם לאחרונה ציור מושלם? אפשר לומר שרובנו אינו מכוון לשלמות בציור בעפרון בספר סקיצות. וכאן מצוי הבדל גדול בין ציור בעפרון לציור בוקטור.

Jonathan Fish ו-Stephen Scrivener פרסמו את "Amplifying the Mind's Eye: Sketching and Visual Cognition" בו הם מציגים את התפיסה לפיה אי הדיוקים בסקיצות של לאונרדו דה וינצ'י מעלים את יכולת הדימוי המנטלי משום שהם מפעילים באופן אוטומטי את יכולתו המנטלית של המוח להשלים חלקים לפי תפיסת המציאות שלנו, המובנית במוח.

קווים לא גמורים, הערות שוליים, רווחים, צורות לא אחידות, כל אותם אי דיוקים או "פגמים" שמשקפים את ההססנות שלנו בתהליך היצירה, הם למעשה קצוות של חוט לכיוונים חדשים. אנחנו בפירוש מאבדים אותם בהעדפתנו עבודה בסביבת המחשב (פיקסלים הם בעצם ריבועים מושלמים).

חשיבה קבוצתית: חיבור בין מוחות באמצעות סקיצות

קבוצת מדענים מהולנד בראשות Remko van der Lugt, תצפתה על ארבע קבוצות שנפגשו למטרת גיבוש רעיונות, כאשר לחלקן האחד הותרה כתיבה בלבד ולשני הותר סקצ'ינג בלבד. המסקנה אליה הגיעו היתה שסקצ'ינג אפקטיבי יותר מאחר והוא מגרה קריאטיבית את חבריי הקבוצה ומאפשר לכל אחד ואחת בה לבצע אינטרפרטציה אישית בהמשך לסקצ'ינג שנעשה ע"י חברי הקבוצה.

מעבר לשיפור האינטראקציה הקבוצתית, סקצ'ינג יוצר שפה חזותית מגשרת, שכולם מבינים ויכולים לתקשר באמצעותה.

אפקטיביות: עיצוב טוב יותר

סקצ'ינג, בדומה לאדם משוגע, בנסיבות מסויימות, מבטיח עיצוב טוב יותר. כן, קראתם נכון.

נתקלתי בתפיסה הזו כשקראתי את אחד המחקרים של Maria C. Yang. היא עקבה אחר סקיצות של קבוצת סטודנטים להנדסה בשלב גיבוש רעיונות ומדדה את התוצאות בהתאם לציונים הסופיים והביצועים של אותם סטודנטים במסגרת תחרות. היא מצאה שככל שנעשו יותר סקיצות ההישגים היו גבוהים יותר, כאשר התקיימו שני תנאים: האחד – הסקיצות כללו ממדים והשני – לסקיצות היה קשר ישיר ומשמעותי לרעיונות שבאו לכדי מימוש.

ריכוז: Ready, Set, Sketch!

יצא לכם להיות באמצע פריצת דרך של רעיון כשלפתע הוסחה דעתכם? ריכוז הוא מפתח חשוב עבור מעצבים משום שתהליך היצירה הוא הכל חוץ מהליכה בכיוון אחד. התהליך דורש קשר הדוק ונדיר בין קו המחשבה, הידיים ופרץ ההשראה. הנדירות שלו היא כנראה הסיבה לכך שחלקנו פשוט לא מסוגל לישון במהלך תהליך שכזה.

ישנה עדות לכך שסקצ'ינג עוזר לריכוז. Jacie Andrade מאוניברסיטת Plymouth, המחלקה לפסיכולוגיה, בדקה האם שירבוט (קשקוש שבלוני) תואם ליכולת ריכוז גבוהה בקרב 40 משתתפים שנבחנו משרבטים בעודם משוחחים בטלפון.

בזמן שניתן להגדיר כי שירבוט סתמי כמו תבניות שחוזרות על עצמן או סתם צורות הוא פעולה המנותקת למשימתם הנוכחית (דיבור בטלפון), היא מצאה כי הוא עשוי להפחית משמעותית בהייה בהקיץ, להעלות ריכוז ולהפיג שעמום באופן יוצא מהכלל. יש בכך כדי להסביר מדוע חלק מאיתנו מקפיד לשאת עמו ספר סקיצות לכל מקום ולשלוף אותו ברגעים ובמקומות שלכאורה אין להם ולשרבוט שום קשר.

לסיכומו של עניין, סקצ'ינג לוקח אותנו לשלב נוח יותר – מספיק טוב כדי להשאיר אותנו ערניים, מרוכזים ופעילים. אגב, מחקרים נוספים מראים כי אלו שנהגו לסכם מידע ע"ג נייר היו פחות לחוצים ועייפים מאלו שהקלידו את המידע ישירות למחשב. מחקרים מאוניברסיטת גותנבורג טענו כי צפייה במסך מתישה יותר בשל אפקט "המשימה הכפולה". הגיוני. בזמן שימוש במחשב, במקביל לביצוע המשימה עצמה, נדרש היוזר לתפעל את המחשב עצמו והתוכנה עליה עובד. יש בסביבה זו שתלחיץ את אלו המעדיפים נייר ועפרון. לאלו ששוחים בסביבה דיגיטלית יכול להיות שעניין הלחץ הוא שולי עד מנוטרל עבורם.

יש המאמינים שאנו מגיעים לעומקים גדולים יותר של ריכוז ומפתחים קונספטים עשירים יותר כשהידיים שלנו הם הם החומרה. Regina Rowald מרצה בקורס ויזואליזציה של הרעיון ב-Savannah College of Art and Design מציגה גישה מעניינת בעניין זה, לאור התנהלותם של הסטודנטים שלה:

"מה שגיליתי כשעברנו לעולם הדיגיטלי הוא שכל התרגילים התחילו להראות אותו הדבר. פתאום כולם התחילו להשתמש בפוטושופ ואיכות העבודה החלה להשתנות משמעותית. לפני כן, לתרגול היה אופי שהיה מיוחד לכל אחד ואחד מהסטודנטים. אני לא רוצה לבטל את העולם הדיגיטלי, יש בו דברים שלעולם לא היינו מסוגלים להשיג באופן ידני. אבל אני כן חושבת שכשאתה לומד כיצד לחוות את העולם ברמה החזותית, אתה מבין שזה חשוב שיהיה לך נסיון אמיתי, רב חושי ולא גרסה אבסטרקטית שלו. בסביבה הדיגיטלית, אתה מתבונן במסך דו מימדי, ללא אינטראקציה פיזית. גיליתי שסטודנטים שמתעסקים, פיזית, עם אותיות וצורות, לומדים טוב יותר מאלו שעוסקים בהם בצורה אבסטרקטית. 
יש לנו עצבים בקצות האצבעות שלנו, ואני מאמינה שכשאנשים מציירים בידיים, יש לכך השפעה אחרת על המוח. יש לכך התייחסות בחינוך המונטסורי: בנייה צורנית במוח נעשית ע"י חוויה חושית ולכן כל הפעילויות וכלי הלמידה המהווים חלק מהתפיסה מבוססים על עבודה עם הידיים".

כשרון: הרחבת הספרייה החזותית במוח

מה קורה כשמציירים בלי הפסקה ומחברים צורות? מה קורה שהמוח מנסה להזכר בצורות שיתאימו לרעיון אותו רוצים להחצין? לא קשה לראות שככל שאנו מתרגלים את היותנו 'מתרגמי דימויים' ממוחנו על הנייר, כך תועשר הספריה החזותית במוחנו ושליפתם מהמוח תעשה עם הזמן קלה יותר ויותר.

Ian Sorer, אשר הרצה במחלקה לעיצוב וטכנולוגיה באוניברסיטת Loughborough, המציא את קונספט ה-"ספריה החזותית" באמצעותה מעצבים יכולים לצרף ולבנות מחדש אלמנטים חזותיים בבואם לייצר רעיון. הוא קובע במאמרו ש"סקיצות כחלק מתהליך היצירה ועיצוב דורשים גוף/מאגר של ידע כדי לבסס באמצעותו רעיונות חדשים".

סקיצות ידניות מכריחות אותנו לבצע גישה לאותו מאגר חזותי, לעבד ולפתח את המידע מתוכו לטובתנו. וכמה שאני חובבת מחשבים, אינטרנט ומנועי חיפוש, הייתי מעדיפה לתחזק ולטפח מוח עיצובי עוצמתי יותר.

פתרון בעיות: שחרור פתרונות באמצעות סינתזה חזותית

נכון יהיה לטעון שרוב הבעיות איתן מתמודדים מעצבים בתהליך העיצוב הן בלבול, ערפול וחוסר החלטיות – מסוג הבעיות עליהן מסתמך ההגיון הפשוט.

אני לא מאמינה שמישהו שמנסה לפתור בעיות מסוג אלה עושה שימוש בטקסטים ופסקאות בלבד. Jonathan Fish מסביר זאת במאמרו "Cognitive Catalysis: Sketches for a Time-Lagged Brain". הוא משווה בין בעיות הקשורות בעיצוב לעצים שגזעיהם וענפיהם מסועפים ואבסטרקטיים (=טקסטים) אשר העלים שלהם הם בבחינת התוצר של חשיבת עומק (=דימויים חזותיים).

הוא ממשיך ומסביר שכשמנסים לפתור בעיה עיצובית שיש בה המון אי בהירות מתנהל יחס גומלין בין ההגדרות והתוצרים.

Niall Seery והקולגות שלו באוניברסיטת Limerick מציע את ההגדרה הטובה ביותר לטעמי לסקצ'ינג: "סקצ'ינג הוא כלי עשייה חושי שתומך בסינתזה של דימוי חזותי".

למאמר המקורי

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard