לפעמים נדמה לי שכולנו חלק מאיזה קמפיין, מתנהלים כאילו היינו מודעה לעצמנו.
החיים שלנו משותפים ברזולוציות הגבוהות ביותר עם מגוון רחב של אנשים ברשת החברתית, להלן: 'קהל היעד'. חלקם חברים טובים, חלקם סתם פוטנציאל ללייק לעוד פוסט-החיים-הטובים שלנו שמציג ארוחת בוקר זוגית של יום שישי באיזו מסעדה תל אביבית.
וכולנו מיישרים קו וסוחרים בלייקים. מעלים תמונות שמטרתן בעיקר שכנוע עצמי אל מול המציאות הלא תמיד זוהרת (מעמד ביניים, השרדות יומיומית, זוגיות נשחקת וכו').
דיברו על זה הרבה לפני, על המהפכה של הרשתות החברתיות והצורך במציצנות והשוואה, ועל עולם הפרסום והריאליטי, זה שמוכר לנו שקרים בלי סוף, עתירי חומרים משמרים. השילוב של כוחות גדולים אלה הופכים אותנו לחלק מהשיטה ולמנהלי קמפיין עצמי תחת אותם חוקים. מדקלמים את אותן המילים ("אני במקום אחר עכשיו" שזה קצת כמו "מחומרים טבעיים בלבד". אנחנו לא באמת מאמינים לזה), מגיבים את אותן התגובות ("תודה מותק!", "נסיך!", "נסיכה!", "מתי קפה?") לסטטוסים ותמונות שממהרים לשתף בחוויות בזמן שהן קורות, במקום לחוות אותן באמת, עם האנשים שחשובים לנו באמת.
ההתנהלות הזו משותפת כאמור לשני העולמות. האישי והצרכני. בתוך כל הרעש הזה אנחנו מוכרים וצורכים שקרים. אנחנו מרגישים את זה, אבל לא תמיד יודעים לשים את האצבע ובינתיים ממשיכים לתחזק את השיטה: לייקים, קניות, בחירות. מה שזה לא יהיה.
קחו למשל את ארגון הירוקים. אני שואלת את עצמי איך בדיוק מתקיימת הבטחה למאבק על הבטחון הסביבתי שלי אם הפלאייר הזה ושכמותו מקדמים את פני על רצפת הכניסה לבניין?
וכיצד מרשה לעצמו אותו ארגון ירוק לפזר שקיות נייר ברחבי העיר (נשים בצד את הקריאייטיב המטופש המתבסס על קשר הזוי בין דירות, עמודי מדרכה ושקיות נייר)?
ואיך זה שעל מוצר שברכיביו מפורטים בין השאר סירופ פרוקטוזה, סירופ גלוקוזה וחומרי טעם וריח מופיעה ההצהרה: "צומח לא מיוצר…"?
אולי בגלל זה כשצפיתי בפעם הראשונה בקמפיין של קורונה הייתי מרותקת. הנה חולפות 30 שניות בהן כאילו לא קורה שום דבר. אין הבטחות. אין שקרים או מסכות. פשוט לחיות את הרגע. כמעט ששכחנו.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 
יש הרבה מקרים בפוסטים שלך שבו אני תוהה האם כל מי שעובד בפרסום הוא אידיוט. ואז אני ממשיך לקרא ומבין שזה רק אצלנו ככה
ואני חשבתי שלומדים את המקצוע הזה במכללות!!!
גם כך אני הגבתי כאשר ראיתי את הפרסומת של בירה קורונה, גם השיר, האוירה, התחושת חוסר רלוונטיות בין כל הפרסומות כ ל כך ממומקדות עוד יותר מייחד את הגאונות שבה. אחלה פוסט. אחלה בלוג.