לפני כמה שנים, סיפרה לי חברה מסן פרנסיסקו שכשהיא צופה בכתבה חדשותית הקשורה במזרח התיכון אין לה מושג מתי מדובר במדינה ערבית ומתי בישראל.
את לא מזהה הבדל במבטא, בשפה, באותיות? שאלתי אותה מופתעת. היא ענתה שלא, שהכל נשמע ונראה לה בדיוק אותו הדבר. ואז הדגימה לי במשפט שנשמע בערך כמו ״בָּה רָה חָה רָה בָּה בָּה חָה״.
״אתם דומים״ היא סיכמה בחיוך.
נזכרתי בשיחה איתה כשצפיתי בהומלנד עונה 3. בסקירה מהירה של ׳לוח ההשראה׳ בביתה של קרי הבחנתי במשהו שלא הסתדר לי בעין, אז הרצתי מהר אחורה.
בהיתי מול המסך הקפוא ותהיתי האם מדובר באותו ארט שאחראי גם לאי הדיוק בעונה 2, ואם כן, איך זה יכול לקרות, שוב, לסדרה מצליחה כל כך. מצחיק, מגוחך, מטומטם, כל התשובות נכונות.
אבל ככל שהרהרתי בעניין הבנתי שהכל בעיניי המתבונן ומעבר לכך, מדובר ברגישות. ולא רק לשפה, מבטא או צורת אותיות. אלא ביכולת להכיל מורכבות, ולהלחם בתכונת ההכללה בילט-אין שגם אצל הנאורים שביננו, מתקבלת בדלת האחורית בין השאר באמצעות תקשורת ההמונים.
דוגמא מרתקת לכך היא הדרך בה מוצגים לא פעם סקרי בחירות, דוגמא הממחישה את עוצמתן של תקשורת ההמונים והאוריינות החזותית בכל הקשור לעיצוב דעת קהל ותפיסת מציאות ולעיתים גם בביטול החופש המחשבתי. הנה אחת מערב חג החירות האחרון (ידיעות אחרונות):
שם, בין ש״ס ויהדות התורה, מכונסות כל המפלגות הערביות – רע״מ, תע״ל ובל"ד, מסוכמות לכדי 8 מנדטים. במילים אחרות: כל הערבים אותו דבר.
חג חירות שמח.
– –
ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard
הבלוג שעושה כבוד לקונספט 