פרסום יוצר דיון

כשהייתי סטודנטית לתקשורת חזותית ב"מכון האקדמי טכנולוגי חולון", היה לנו קורס חברתי. אני חושבת שמטרתו החתרנית היתה לנטרל קצת את האגו שלנו, הסטודנטים, להפסיק עם העבודות בנושא "עצמי", "אני" ו"פורטרט אישי" וללכת להביע מסרים בתחומים חברתיים. למען החברה. כל אחד מהסטודנטים צוות לעמותה. נדרש היה ללמוד אותה, את מסריה, את הרוח שלה, וללכת לעשות משהו. משהו? כן משהו. זה היה הבריף. להביע מסר, בכל מדיה שהיא. חופשי על הבר.

חברתי לעמותת מגן אשר נאבקת בין השאר בתופעת הריטלין. נכון שהיא קשורה לסיינטולוגיה ואני אין לי שום קשר לזה (להיפך), אבל מאבקם בריטלין טומן בחובו לא מעט הצדקה. ואני מדברת על הקלות הבלתי נסבלת של השתקת ילדים ע"י ריטלין. זה הפתרון הקל והמוכר של מערכת החינוך ליצור שקט בכיתה, להתעלם מבעיות אמיתיות של ילדים (המכונים ע"י הפסיכיאטריה "היפראקטיביים" או "מאובחני ADHD"). נכחתי בעמותה בכמה פגישות והם הסבירו לי בהתלהבות רבה על העניין.

מה שגיליתי זה שלא מעט מהילדים המקבלים ריטלין על בסיס קבוע, הם ילדים מבריקים, בעלי איכויות גבוהות בהרבה מיתר חבריהם לכיתה. הם פשוט משתעממים למוות ומפריעים. והריטלין פשוט מדכא אותם ומאפשר לשאר התלמידים להתרכז בלי הפרעות מיותרות. גיליתי שממציאים שמקום של כבוד שמור להם בדפי ההיסטוריה, כמו תומאס אדיסון – היו מכונים "מחופפים" בעגה של היום. אדיסון, שניסה להוכיח לא פעם שאפשר לעוף אם ממש רוצים (וגם דחף חבר טוב שלו לנכותו, מן הגג) – היה מקבל מנה כפולה ומכופלת של ריטלין, אם היה חי היום. ואנחנו, היינו נשארים בחושך.

אז בניתי להם קמפיין פרסומי אשר הציג שאלה מרכזית – מה היה קורה לו נתנו ריטלין לכל אחד מן הממציאים/גאונים הללו?

שורה עליונה: הארי קובר, ממציא הדבק; תומאס אדיסון, ממציא החשמל; ג'ון הרשל, ממציא המשקפיים; שורה תחתונה: הנרי סיליי, ממציא המגהץ; ג'וזף פריסטלי, ממציא המחק; אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית;

וכאן, בעצם, התעורר לו פתח לדיון, בדיוק מה שרציתי. בזמן שהקמפיין הוצג, נעמדתי מאחורי המתגודדים, בלי להזדהות או להרעיש יותר מדי, ופשוט הקשבתי. וזה היה מרתק. כל פעם שהתקבצה לה קבוצה – קרה אותו הדבר בדיוק: מישהו ניסה לתקן את הכרזה של ממציא הדבק, איזה נשמה טהורה. אבל מישהו אחר הפסיק את פעולתו והסביר לו שזה חלק מהעניין. היה ויכוחון בנושא – להדביק או לא ומשם הויכוחון הפך לדיון בנושא ריטלין. כן, לא, מתי ולמה. וכולם הרגישו שהם חלק מהקמפיין, שהם מעורבים בו ולא צופים פאסיביים.

תודה גם לחברים שלי מהמזבלה שפרגנו לקמפיין.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard