רדי עז

אני עדיין חושבת על זה. מה אני ארצה לעשות כשאהיה גדולה. מצד אחד, יש לי מקצוע. ואני מתפרנסת לא רע ממנו. מצד שני, אם הייתי פוגשת בדג זהב, עם חבילה סטנדרטית של שלוש שאלות לבחירתי, הייתי מבקשת בריאות, מזרח תיכון חדש ושיעשה ממני בסיסטית-פול-טיים-ג'וב.

גילוי נאות: אני מאוד אוהבת את העבודה שלי כמעצבת. יש בה יצירתיות ומימוש עצמי והרבה סיפוק. בשנים האחרונות, אני מצליחה לשלב גם את הבס כמקצוע, אבל בצורה מינורית יחסית לעובדה שמוסיקה היא אהבת חיי. מאז ומתמיד.

1981A.jpg

ההחלטה ללמוד תקשורת חזותית ולא לבחור בלימודים ב"רימון" נבעה ממקום יותר מציאותי. מתוך מחשבה על מקצוע שישלב יצירתיות וכשרון עם יציבות והכנסה טובה לאורך זמן. אז החלטתי ונרשמתי ללימודים ב-HIT, ובתקופה הקצרה שנותרה עד לתחילתם, קפצתי על הזדמנות נדירה ואקספרימנטלית, ונרשמתי לקורס קצרצר אצל אחד הגורואים המוסיקליים שלי, מתי כספי.

הקורס עסק בעיקר בטעימות מוסיקליות. קצת עיבוד, קצת הקשבה, קצת שיחה וקשקושי נוסטלגיה. מצאתי את עצמי כותבת תווים (למרות שאני ממש, אבל ממש, מתקשה להתמודד עם העניין) ומתמודדת עם קומפוזיציה למתחילים. מילה שתחזור על עצמה והרבה בלימודי העיצוב. מתי היה הראשון שקשר בשבילי את שני התחומים – עיצוב ומוסיקה, תוך שהוא מדבר בשקט הכל כך אופייני לו ומרתק אותי במילותיו. באחד השיעורים, הוא ביקש שנביט אל עבר כרזה שהיתה תלויה על הקיר. מה אתם רואים? שאל. זאת היתה כרזה פסיכאדלית כזאת, שחורה עם הבזק צהבהב. הוא תיאר בפנינו מקרה של מעבד מוסיקלי שלוקח מאה נגני צ'לו ונגן חליל אחד. ברגע נתון, מאה ואחד הנגנים מנגנים את אותו התו. העיבוד המוסיקלי, טען, מתפקד בדיוק כמו הכרזה הזאת. למרות הנוכחות המאסיבית של השחור בכרזה, העין מתרכזת בהבזק הצהבהב, על אף שטחו השולי בכרזה. גם כאן, האוזן תתרכז דווקא בחליל, על אף היותו מיעוט על הבמה.

אותו קישור ראשוני בין שתי אהבותיי, שהתחיל באותו הקורס, לווה אותי בלימודי העיצוב ומלווה אותי עד היום. עם הזמן מתברר לי יותר ויותר ששני התחומים מונעים אצלי מאותה תפיסה. הבס, בשבילי, הוא הכלי שמחבר בין הקצב של השיר (תופים וכלי הקשה בכלל) לבין המלודיה שלו (כלי הנגינה האחרים). זהו כלי צנוע במהותו, שכל עוד מבצע את עבודתו נאמנה, לא בהכרח מרגישים בו (בניגוד לגיטרה חשמלית, למשל שהיא הדברנית שבין הכלים). אם הוא יחרוג, יזייף, לא "ישב בקצב", הוא יקלקל לכולם. ולכן, אני תופסת אותו בתור הכלי עם הכי הרבה אחריות. הוא הדבק של ההרכב המוסיקלי. קצת כמו שאני תופסת קונספט בעצם. הוא הדבק שמחבר בין האלמנטים האסתטיים של עבודת העיצוב ואם הוא טוב, יש לעבודת העיצוב תשתית טובה.

השבוע מצאתי קשר נוסף בין תקשורת חזותית ומוסיקה, אבל מכיוון קצת אחר. ישבתי לי בבוקר, שקועה בהרהורים על כוס קפה. כשסובבתי את ראשי לכיוון החלון, הבחנתי בסמל מוכר שנוצר באופן אקראי משני כבלי חשמל שונים שחוברו לאותו רב שקע בקיר. יפה לא?

sol.png

פוסט זה צוטט ב: אנטייטלד 05.12.2010

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard

Advertisements

6 מחשבות על “רדי עז

  1. כמה יפה ואמיתי מה שכתבת.
    המפתח סול פשוט מדהים!!!!!

  2. יפה את כותבת, כבר אמרתי?
    אני מאוד מזדהה עם החוט הדק הזה שנמשך בין הפוסטים שלך. בס הוא דימוי די טוב. משהו ברקע של המילים על עיצוב בפרסום, משהו קבוע שלא תמיד מרגישים בו אבל הוא קובע את הקצב.
    וכנראה שזה אומר גם שאת לא מזייפת.
    באיזה הרכב את מנגנת?

  3. תודה יקירי. תמיד כיף לקרוא תגובות ממך.
    עכשיו אני מנגנת בהפקה שמנוהלת מוסיקלית ע"י שלמה גרוניך. זאת הפקה של שירי קאנטרי מוכרים בעיבודים שלו, ביחד עם שלישיית אדלר במפוחיות ואלונה דניאל (המהממת) בתופים.

  4. מגניב.
    מן הסתם הסיבה שאני מזדהה איתך היא כי גם אני מרגיש כל הזמן שאני צריך לעשות (גם?) משהו אחר. וגם אצלי כמה מהחלומות קשורים למוזיקה (הייתי רוצה לנסות להיות זמר, אבל כנראה שהכי קרוב שאגיע לזה זה פזמונאות :). ובעצם, מי יודע).

  5. פשוט צריך לעשות, להפסיק לדבר.
    תתחיל במקלחת ותראה לאן זה מוביל אותך.

    😉

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s