אני? ורוד??

ורוד זה לא אני. האמת שגם כחול הוא לא ה-צבע שלי, אלא צהוב. אבל אם אני צריכה לבחור בין ורוד וכחול, אין ספק שכחול אהוד עלי הרבה יותר. בתור ילדה, התובנה הזו גררה לא מעט התנצלויות ותחושת אאוטסיידריות. מתוך אותה תחושת אי נעימות מוקדמת, שאלתי את עצמי לא פעם מה מקור התופעה. האם ניחנתי בסוג של באג או שהבאג הוא חברתי בכלל. האם נולדים עם זה או שנולדים לתוך זה?

מדוע גאדג'טים נצבעים בורוד על מנת להתיר את שימושם בקרב נשים?

הצלמת הקוריאנית JeongMee Yoon החלה לצלם מ-2005 צילומי חדרים של ילדים כחלק מפרוייקט שנקרא The Pink & Blue Project. הכל התחיל מבתה בת ה-5 של הצלמת שסרבה ללבוש פריטים שאינם ורודים או לשחק במשחקים שאינם ורודים. יון גילתה שמדובר בטבע גלובלי, הרבה מעבר לחדרה הקטן של בתה. היא תהתה האם מדובר בתופעה שמקורה בפרסום ובמיתוג העכשווי המכוונים לילדות ולאמהותיהן, כדוגמת Barbie ו-Hello Kitty והאם בנות מתורגלות במודע ולא במודע להצמד לורוד בדרכן על מנת להצהיר שהן בנות / נערות / נשים. תלוי בגילן כמובן.

מעבר לצבעוניות החד משמעית, הניכרת בעבודותיה של יון, ניתן להבחין גם בשיוך קונספטואלי של האובייקטים, לפי מגדר כמובן. האלמנטים הורודים-סגולים-אדומים משוייכים לאיפור, ביגוד, כלי מטבח ודומיהם, בעוד שבכחול נצבעו רובוטים, חפצים הקשורים במדע, תעשייה ודינוזאורים. אפשר לראות בכך הגדרות ראשוניות של טבע החברה, שאיפות האדם בחברה לפי מגדר כמובן. מעין אימון ראשוני לתפיסת החיים שלנו.

כשקראתי באתר של יון על הפרוייקט ולאחר מכן עיינתי בכמה מחקרים והסברים באינטרנט, הופתעתי לגלות שפעם הצבע הורוד הוגדר כצבע גברי. ב-1914 המליץ העיתון האמריקאי Sunday Sentinel לאמהות: "Use pink for the boy and blue for the girl, if you are a follower of convention".

אדום נתפס כצבע עז ועוצמתי ולכן שוייך בטבעיות לבנים. כחול נתפס לעומתו כצבע רך יותר ושוייך לבנות. למעשה, רק לאחר סיומה של מלחמה"ע ה-2 החל השימוש בצבע הכחול עבור בנים ובורוד עבור בנות. המהפך נבע אולי מעובדה פשוטה וכביכול שולית – הפקת מדי פנימייה ומדי מלחים עבור בנים תוך שימוש בצבע הכחול, נחשבה לזולה ביותר.

כבר במלחמה"ע ה-2 ניתן ביטוי לאותו מהפך, בדמותו של טלאי ורוד שהוצמד למי שנחשד כהומוסקסואל:

ב-2007 התפרסם מחקר שערכו החוקרות אניה הלברט ויזו לינג בחסות אוניברסיטת Newcastle אנגליה. הן ביקשו לבדוק האם עניין הצבעים הוא עניין ביולוגי או תוצר חברתי. לצורך המחקר נבחנה קבוצה קטנה שהורכבה מסינים ובריטים שנתבקשה לדירוג העדפה מהיר אל מול הופעת צבעים על מסך מחשב. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהגברים דירגו את אורך הגל הקצר ביותר של הספקטרום (סדר הצבעים בקשת) כמועדף עליהם ביותר ולאחריו בהתאמה את הצבעים הארוכים יותר: כחול, אחריו ירוק, צהוב, כתום ובסוף בסוף האדום. הנשים העדיפו את אורכי הגל הארוכים יותר – כלומר אדום בעדיפות עליונה. הלברט הסיקה מכך שהתמודדות הנשים בטבע היא זו שמביאה להעדפה מסוג זה, מאחר ותפקיד האשה הקדמונית היה ללקט פירות (אדומים) ולטפל בבני המשפחה (זיהוי של צבע פנים המצביע על רמת בריאות. גוון פנים אדום נחשב לבריא מאשר ורדרד חיוור), העדפתה לגוונים החמים אינה מקרית. גברים, לעומת זאת, אינם מתעכבים על חשיבות הצבע. ביסודם, כציידים, חיפשו משהו כהה כדי לירות בו. לגבי העדפתם את הצבע הכחול טענה הלברט כי יכולה רק לשער כי ההעדפה המובהקת לכחול היא אולי תוצר של צבע השמיים (מזג אויר טוב או לא טוב לציד) וצבע המים (מקור שתייה טוב או לא).

אני חייבת להודות שמשהו במחקר הזה לא מסתדר לי.

ראשית, העובדה שעד סוף המחצית הראשונה של המאה ה-20 הגדרות החברה היו הפוכות סותרת מסקנה זו. מה גם שבתקופות מוקדמות יותר, לצבע היתה הגדרה מינורית בכל הקשור לבנים/בנות.

הנה למשל ציור מ-1845 מאת Susan Catherine Moore Waters הנקרא The Lincoln Children.
בתמונה מצויירות 2 בנות, אחת משמאל, אחת מימין ובינהן ילד:

בציור אחר, הנקרא The Playground מ-1830 שצוייר ע"י Jacques Laurent Agasse ניתן לראות שני ילדים (בנים), לבושים בשמלות, האחת מהן ורודה לחלוטין:

ואולי כדאי להתבונן בדוגמא מאלפת במיוחד, הסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י. בה נראים בבירור ישו הלובש אדום ומריה הלובשת כחול:

עניין אחר הוא משתתפי המחקר. מאחר והמשתתפים הם אנשים בוגרים, אני מתארת לעצמי שהם כבר נגועים בהשפעת התרבות שלנו. עצם השיתוף של קבוצת סינים בחבורה, לא משנה בהכרח את תוצאות המחקר. גם בחברה הסינית, מסתבר, לאדום יש משמעות זהה. כלות סיניות לובשות שמלות אדומות.

ע"פ מחקרה של שרה מ. טורגון מאוניברסיטת Amherst בארה"ב, 2008, שהתמקד בציורי ילדים – מגיל 6 ואילך ניתן היה להבחין כי הבנים השתמשו במעט צבעים חמים יחסית לקרים וציירו בעיקר דמויות אנושיות. הבנות, לעומתם, ציירו פרחים, חיות ושמיים, כיסו את מירב שטח הציור והשתמשו בעיקר בגווני ורוד, סגול וצהוב. מה שמרתק במחקר הוא הגילוי כי עד גיל 6 למעשה אין הבדל בתפיסת הציור בכל הקשור בשימוש במספר צבעים, היחס בין צבעים חמים וקרים והאלמנטים המצויירים בין בנים ובנות. מה שמוכיח, לי לפחות, שמדובר בתוצר חברתי.

מאוד שמחתי להתקל באתר http://www.pinkstinks.co.uk/. מדובר באתר שהוקם ע"י שתי נשים מאנגליה, שהחליטו לצאת חוצץ כנגד אותו רעיון שמתיימר להראות כתכונה מולדת ולהאפיל באופן לא טבעי על תחושות ונטיות לב של ילדים רכים ברחבי העולם. האתר מציע לנהל דיון בנושא ולהקשיב לילד ולבחירתו האישית, טרם שמרעיפים עליו צעצועים וביגוד בצבעים "מתאימים". הדיון הוא רחב ומעמיק ומטרתו להרחיב את גבולות הגדרת החברה למה "נשי" ומה "גברי" ולהרחיב בהתאמה גם את גבולותיהם של הילדים בכל הקשור לכשרונם, נטיית ליבם והפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת מהם.

מהיום, מותר לכם לאהוב את כל הצבעים ולהרגיש טוב עם זה. אני מרשה.

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | AbadiGuard