העם דורש

מה שקורה פה לידי, בכיכר הבימה, היה צריך לקרות כבר מזמן. הרי כולנו מצטטים את מה שקרה במצרים ומייחלים עמוק בתוכנו גם לעצמנו להתעורר אל מול המעוות. ואני מדברת על התעוררות רבתי. יציאה מגבולות הפייסבוק והפסקת ההתעללות הציבורית האינה נתפסת. והנה המאבק של הקוטג' עבר למאבק על דירת חדר וחצי (הפרדוקס המילולי הוא שמדובר במהלך שהולך וגדל).

בשבת לפני הצהריים הלכנו לראות את זה מקרוב. זה היה נראה חשוב אבל מעט מינורי. דיון מרתק התנהל שם בתחילת שדרות רוטשילד, עם חוקים שהומצאו ממש עכשיו – תנועות ידיים במקום מחיאות כפיים או צעקות נגד. תרבות דיון לשם תרבות דיור. וברקע מתהווים המון מסרים חזותיים מהבטן שמלווים את הקולות שנשמעים ממרכז המאהל. הם עוצבו עם החומרים שבנמצא ונשענים על מערכת תובנות משותפת שכולנו כנראה חולקים.

חזרתי לשם היום, 3 ימים אחרי, וזה תפס. ואין מאושרת ממני. התהלכתי לי בשדרות רוטשילד כמו ילדה קטנה במפעל של שוקולד. שרק לא יגמר. התחושה שמשהו קורה פה ובגדול פשוט משכרת. סוף סוף יש תחושה של אחדות אל מול הרקבון אליו היינו אדישים לאורך זמן רב מדי.

הצפיפות במתחם אדירה. ריח של בשר טרי עולה משני מנגלים ענקיים. אחד מהשוקדים על צליית הבשר מפציר בעוברים בשדרה לאכול, כי חבל וכולם עסוקים בלדבר שם ומה הוא יעשה עם כל כמות הבשר הזאת. הנואם התורן מיום שבת נואם למקרופון מחובר למערכת הגברה. אין זכר למגאפון ההוא שנגמרה לו הבטריה מהר מדי. בצד חותכים ירקות ופירות, מישהו שוטף כלים בסרט נע, מעביר אותם ב-3 גיגיות ענק: מים, סבון ושוב מים עד לכלי היבוש. יש כבר ארון מטבח וכונניות עם המון בייגלה ובקבוקי תה קר. יש גם עמדה לתבלינים. מאהל בטוב טעם.

העושר החזותי אדיר. מסרים גרפיים בועטים שיוצאים מליבם של הנאבקים בחזית, דיירי האוהלים ומערך התמיכה האדיר מסביב.

ויש הרבה מאהלים. הם כבר הגיעו עד שנקין. חלקם מקובצים בשכונות של ממש, לפי אגודות והתאגדויות, אולי גם חברויות. בחלקם יש ציוד, חלקם אטומים לקהל הרחב. יכול להיות שישן שם מישהו. וגם הם מתפקדים כמדיה מרתקת להעברת מסרים.

אחד האלמנטים שריגשו אותי היה דף שהונח לו יתום על שולחן מאולתר בין מקבץ אוהלים. בדף פורטו דרכי העזרה לקיומו של המאהל והציוד הדרוש לו, ברובו כלים ליצור מחאה חזותית. בטבלה שמוקמה בחלקו התחתון רשם מישהו את פרטיו וציין שמוכן לתרום שרותים ומקלחת.

אני מעיפה מבט אל הבניינים בשדרה ורואה זוג יושב במרפסת עם שולחן עמוס כל טוב וההצגה הכי טובה בעיר.

נדמה שגם אלמנטים תמימים על הדרך נקראים אחרת פתאום:

ככלל, ההתערבות הגרפית של אנשי המאבק באלמנטים קיימים בשטח מרתקת. על דגל ישראל הענק שתלוי בפינת מרמורק ושדרות רוטשילד צויירו שלוש דמעות שחורות של בכי. איזה פוסטר מדהים יצרו ממנו. והשלט של הרחוב, גם הוא זכה לטיפול:

כחלק מאווירת השפיות והעתיד הטוב יותר לו כולם מכוונים, נשתלה גינת ירק מאולתרת והוקם מתקן לאגירת קומפוסט:

אני חוזרת לנקודת המוצא, לרחבה של הבימה ממנה בוקעים קולות של שירה. יש שם הפגנה מאולתרת של אנשים שבאים מאהבה, להצהרתם, הנושאים שלטים בצבעוניות אופטימית. אליהם מצטרפים חברים המגיחים מתוך ואן נ-נח-נחמ-נחמן מאומן וכולם רוקדים במסיבה אחת משותפת לצלילי שיר שמתחיל עם הפתיח של It's the final countdown וממשיך ישירות לסימן טוב ומזל טוב יהא לנו. אחד מפעילי המאבק ממשיך את הקו ומצמיד לואן שלט מאולתר עליו נכתב "אנחנו בעד אחדות". החבר'ה מהואן אוהבים את זה.

 

– –

ליאת אבדי | liat@abadiguard.com | סטודיו AbadiGuard